אתם מעצבנים אותי.
אני שונאת את עצמי,
אני שונאת השוואות,
אני שונאת הפנמות,
אני שונאת כשלונות.
שונאת התערבויות, הצדקות, אגואיזם.
נימוס, סיבות, אמת, קטנוניות.
אפעם לא חשבתי שאני מעל מישו, ובגלל זה גם כל אחד שיחשוב שהוא מעליי
מבחינתי הוא מת. בייסורים, אבל מת.
אני לא מאמינה בקארמה, לא באלוהים, לא במזל ולא בכלום. גורל ואני עצמי.
אבל אני דיי בטוחה בעצמי שכל האנשים שכרגע מעורבים לי בעצבים, ישלמו על זה.
לא כי זה תלוי בי, כי ככה זה יהיה פשוט.
שבוע מגעיל פשוט, יותר מדי דברים קרו לי בו. יותר מדי עצבים.
הפסקתי לעשן, אני מרבה לריב עם כמה אנשים, לא הייתי ותמכתי עם האדם שפגעתי בו מלכתחילה,
אני לא מפסיקה להגיד "סליחה". ומה הקטע אם אומרים סליחה, אבל חוזרים על אותה טעות? בכוונה, בלי כוונה, די לתרץ.
אני אשמח אם כל העולם הזה ייעצר, ופשוט נמות או משו :|
אני יכולה לחיות עם עצבים, עם באסה, עם צעקות כל יום. אין לי בעיה.
אבל לפחות אני מודה שאני ככה, אני מודה שאני רגילה להיות מקולקלת.
בניגוד לכמה אנשים מסביבי
שמתנהגים כמו איזה לאדעת מה.
הגעתי למסקנה,
שאני לא קוראת בלוגים שמספרים חוויות טובות. אני אתעצבן על בלוגרים שכותבים דברים משמחים.
אני תמיד אקרא את הדבר הכי מעורר רצון לבהות בקיר ריק ולבן, ולהגיד "יואו, כלכך". (בנימה פאקצה כזאת.)
זה לא שאני לא יודעת לפרגן, אני כן. ואני הכי שמחה שקורים לאנשים מזדיינים שאני לא מכירה דברים טובים,
אבל כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על ההתנהגות שלי, על הקבלת יחס שלי מאנשים מסויימים. אני כבר לא יודעת מה עדיף.
כלללל יום אני מתחננת שאני אלך לישון ואקום עוד כמה שנים
שאני אפסיק להיות כלכך ילדותית
וראש בקיר, תמימה ופועלת באופן צפוי מדי.
אני יודעת שבן אדם שיש לו בלאגן, לרוב,
הוא זה שיצר לעצמו מתכתחילה את הבלאגן הזה.
בלי כוונה אפילו.
ובמקרה הזה אני באמת מודעת למצב
ויודעת שזה בגלל משו שאני עשיתי.
תמיד אמרתי שאני לא מתחרטת על כלום, שומדבר שעשיתי.
ועכשיו אני תוהה לעצמי אם זה עדיין ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה *-*
