אין לי שום דבר לחדש. הכל אותו דבר. אני עדיין לא יודעת לאן הלכתי ואיפה אני.

השיר הזה וכל השאר שלהם הם בין נקודות האור היחידות בחיי כרגע.

 - - -

חשבתי שכשיהיו לי חברים לצאת איתם בשישי בערב, אהיה שמחה יותר. לאסוף חוויות. עכשיו כשאני יוצאת יותר משאי פעם יצאתי בחיי אני מבינה שזה לא ככה. אחרי כמה זמן אפילו זה מתחיל להרגיש כמו שגרה, ואני מבינה שאין לי חיבור אמיתי עם האנשים האלה. החברים האמיתיים שלי הם לא כאלה. אני אוהבת אותם יותר כי אני לא צריכה לצאת ולהשתכר איתם בשביל שיהיה לנו כיף. אנחנו יכולים לשבת בבית ולא לעשות כלום ויהיה לנו נהדר ביחד. לעומת אלה שאני יוצאת איתם, שלפעמים גם כשאני שיכורה לא כיף לי. וכשאני חוזרת הביתה, ובוקר אחרי זה, אני מרגישה נורא. לא פיזית, כמעט אף פעם לא פיזית. אני פשוט מרגישה שהחור שנוצר בחזה שלי רק הולך וגדל.

אני מתגעגעת לאלה ששם בשילי כשאני צריכה אותם. אני מתגעגעת לאלה שבאמת מבינים אותי, ואני באמת מבינה אותם.

לא רוצה שוב לשבת מול אותה אחת שאני מחבבת, ולהקשיב לה מספרת לי על הבחור שהיא מאוהבת בו כבר ארבע שנים אבל הוא לא רוצה אותה בחזרה. אני לא רוצה שישאלו אותי מה אני מחפשת בגבר. אני לא רוצה שכשאגיד לאחרים שאני לא מעוניינת בגברים, הם יעקמו את האף ויגידו לי שאני פשוט צריכה לחכות לבחור הנכון. אני לא רוצה לספר להם שהבחור היחיד שאי פעם באמת רציתי ולא הרגשתי שלהיות איתו זו התפשרות, הוא כל כך מחוץ לליגה שלי שזה מצחיק עד כדי דמעות. אני לא רוצה לפחד להגיד להם שאני מעדיפה נשים, ושאני עומללה ושאני רוצה הביתה ושלא ציירתי כמו שצריך כבר שלושה חודשים כי אני לא מצליחה ליצור שום דבר בעל ערך, ושזה מדכא אותי יותר מכל דבר שכתבתי כאן עד עכשיו.

ואני יודעת שאני צריכה להתמקד במה שאני //כן// רוצה.