וישר עולים לי לראש כל הדברים שהם לא בסדר.

הייתה תקופה שסיפרתי לחברה שלי כל פעם מה לא בסדר, אבל זה נגמר כשהבנתי שככה כל השיחות הן תמיד עליי ונמאס לי לדבר על הבעיות שלי, כאילו הן מספיק חשובות כדי לבזבז עליהן כל כך הרבה מילים. אחרי זה כשהתחלתי לענות לה תמיד שהכל בסדר היא לא האמינה לי. לגיטימי. לפחות זה מאחוריי עכשיו.

אני לא יכולה אבל, כל פעם שמישהו מראה שהוא דואג, או שהוא באמת שואל לשלומי ולא רק מתוך נימוס, לחשוב באמת על כל הדברים שהם לא בסדר, ומה מפריע לי עכשיו, ומה הלוואי והיה משתנה. זה חסר לי. לדבר על כל הדברים שהם לא בסדר.

אבל שום דבר לא באמת בסדר. הייתי יכולה להיות במקום הכל יותר טוב מהמקום שאני בו עכשיו, ועדיין היו דברים שהם לא בסדר. למרות, שהכל בעצם בסדר. אבל לא באמת.

יש איזה אחד שלא אוהב לדבר הרבה, והוא נורא ביישן. אני אוהבת אותו. לא אוהבת אוהבת, רק, אוהבת. לא רוצה להגיד מחבבת כי זה מרגיש לי מעליב. אני רואה את עצמי בו, והלוואי והייתי הוא. הוא האני של פעם. לא דיברתי כשלא הייתי צריכה לדבר. לא הרגשתי את הצורך למלא שתיקות. לא ידעתי איך. היה לי נוח ככה. עכשיו אני מרגישה כאילו אני צריכה למצוא בכל הכוח משהו להגיד כדי לגרום לשיחה לזרום לפעמים, וזה קשה ומטיש ולא מתאים לי. אני נלחמת בעצמי כדי להוציא מילה מהפה. הלוואי ולא הייתי צריכה לדבר בכלל, אני שונאת לדבר. אני גרועה בזה כל כך.

הלוואי והייתי עציץ.