הותרת אותי פשוט חסרת כל. את זוכרת את ההבטחה שלך לפני שלוש שנים? את הבטחת. הבטחת שאהיה מאושרת, שהכח שלי הוא אין סופי, שאני יהיה הכי טובה מכולן. והאמנתי לך.

בהתחלה הנבואה שלך הגשימה את עצמה. הרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, ממש חיה, את זוכרת איך הוא הניח את ידו על עכוזי ולחש לי שרזיתי, ש"את נראית טוב, ילדה". ידעתי שהוא צודק, אבל רציתי יותר מזה. גם את רצית יותר מזה.

אז נתתי לך להוביל אותי, להשתלט על כל מוחי, ארורה שאת.

הובלת אותי קילומטר אחר קילומטר, אלוהים יודע מאיזה כח, אולי מכח האינרציה המזויין שמזין את המוח שלי, אולי מכח האדרנלין ואולי מכח האמונה בך.

ואז הגיע בית חולים שניידר, מחלקת ילדים ד' וד"ר אמיר והאחות נדיה וההבטחות שאהיה ילדה טובה, למרות שבתוכי היית עדיין, וכולי הייתי שייכת לך.אז אכלתי את הארוחות המזויינות שלי והעליתי את קצב הלב שלי ונהייתי שמנה ומכוערת.  

התחלתי להחביא אוכל בשבילך. 

אבל לא היית שם בשבילי. אולי בגלל שהפקפוק בער בי, הרגשתי שננטשתי. המשקל לא ירד מספיק מהר, ולא הצלחתי לחרבן. אז בלסתי. והרעבתי. ושוב בלסתי. ואז הלכתי וקניתי כדורי לקסעדין.

ומשם הדרך להקאות הייתה קצרה. כמה טראגי, המקום שדרדר אותי להקיא דווקא היה לימודי מגן דוד אדום. שם, בדרך אגב, דרך הלימודים על אנטומיית הגוף למדתי על נקודת הקארינה, נקודה המעצבבת את הקיבה ואת הלב, "ככה בנות בולמיות גורמות לעצמן להקיא", אמרה ולא פירטה. גאוני, חשבתי.

אז הרעבתי, ושהיה צריך הקאתי, ושוב הרעבתי, ואז הפסקתי להרעיב והתחלתי רק לאכול ולהקיא.

העברת אותי שבעה מדורי גיהינום. הגעתי לד"ר שטיין, השטן בהתגלמותו.

נשקלתי ואכלתי וטופלתי ובלעתי כדורים וסבלתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי. ומתוך בכיי נשבעתי כל הזמן ש"בע. אני יאכל , אשתחרר מפה וארזה מאד. אם הם סומכים על זה שכל חיי אהיה ככה שמנה הם טועים, אבל ממש טועים.אני אשתחרר מפה ואחזור לגן עדן, הו , כמה הורדתי, ואני אוריד מלא.."( ציטוט מהיומן אכילה שהכריחו אותנו לכתוב)

ואז יצאתי. ואת עדיין לא ממש איתי.

את שקרנית ואת אלוהים ואת הכל. זה הכל בא ממני. את צודקת. למה בא לי לאכול את החיים, למה?למה אני לא מסתפקת בדיאט קולה? אני רוצה לצום כ"כ הרבה ולרדת כ"כ הרבה במשקל וגם לאכול כ"כ הרבה ולהקיא את הנשמה ולשלשל את החיים.

במקום זה אני אלך בטח לישון.

אכלתי. העניין הזה כולו הורס אותי. כרגע אני רק מחכה שהעוגת שוקולד המזויינת תהיה מוכנה בעוד 15 דקות ואז אוכל לבלוס אותה ולמהר לשירותים כדיי להקיא.

אני לא מאמינה שנשברתי ואכלתי. הצום זה הצום. הוא יישאר. ואני יודעת שזה ממש ממש אומלל שהיום זה כבר הפוסט השלישיש, וכן, אין לי חיים, ככה אני חושבת. אני חייבת לכתוב ולכתוב ולכתוב.

אוקיי. הצום יימשך עד השביעי לינואר. בטח אשקול עד אז ארבעים וחמישה קילוגרמים ואהיה כחושה.

רק אסור לי להשבר לשום סוג של מזון במשך הצום ולהיות מאד חזקה ולא לחשוב על אוכל ובקושי להיות בבית. כבר כמה שבועות שאני חיה - מתה אז למה לא להוציא מזה משהו?