המהפכה המיותרת

אי אפשר לתאר את זה.

שקט.

שקט נפשי שכזה. אני כלכך שלו ומרוצה מעצמי. אי אפשר לתאר.

אי אפשר לתאר כמה שקט נפשי. כמה רגיעה.

זה כמו לעשות מדיטציה. שקט. לא עוברות מחשבות בראש.

השקט.

השקט שכלכך חיכיתי לו. השקט שמגיעה ופשוט אתה מתמכר אליו.

המנגינה.

הנגינה שמתנגנת בליבי אותו שיר מוכר שמתחיל בדפיקות. ממשיך ברישרושים. דיבור של אנשים.

שתי צרחות. ואז, אז המנגינה הרגועה. חשבתי על זה כמה ימים, המנגינה הזאת היא נשמעת ומרגישה כמו אהבה. זה מרגיש כמו הפעם הראשונה שאהבתי.

האהבה.

האהבה כלכך חיכיתי וציפיתי באותו זמן להיות נאהב ע"י אותה אחת.

אבל עכשיו, זה כבר לא משנה. כי מה שקרה קרה. וזה לא יהיה שוב.

אני שמח שזכיתי לאהוב אותך.

הבלבול.

התבלבלתי, את בלבלת אותי אני מודה.

את גרמת לי לעשות דברים שאף פעם לא הייתי עושה ואני לא מצטער.

הייתי מאוהב בך, אהבתי אותך אהבת אמת.

כנראה זה לא היה מתאים.

המעבר.

עברתי מעבר כזה קריטי. אחד שחייבים לעבור.

הגעתי מארץ החושך והכאב העז, לארץ האופטימיות והכיף.

מה שדמה בשתי הארצות היא האהבה באחת היא עזה וכואבת ובשניה היא רגועה

ונעימה.