אני לא יודע למה.
אבל לפעמים אני מרגיש שכאילו הדיכאון העצמי העמוק שאני
תמיד שקוע בו בגלל איזושהיא סיבה, אני כאילו צריך את זה.
כאילו שהתמכרתי כלכך להרגשת הסבל והכאב הפנימי הזה,
כאילו אני חייב להתאהב ואז שזה יהרס איכשהו ואני ישקע בדיכאון.
פלוגות הצער- אביב גפן.
"פלוגת הצער היום בלילה
ניצחה את פלוגת השמחה
חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות
על תותחי האהבה
חיילי החיוך ירו חץ של אושר
פלוגת הצער לא נפגעה
חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה
פלוגת הצער היום ניצחה
ומאז כל ערב הם פותחים שולחן
בחדר ליבי הקטן
לפעמים השמחה שולחת מרגלים
אך לרוב מגלים את כולם
הצער עושה אימונים בין רכסי היאוש
שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול
הם שטים על ספינה עשויה מחשיש
הם שטים על הים שעשוי אלכוהול
אז אם פתאום אתה שומע בלילה
תהלוכת צער ליד חלונך
אז כנראה שפלוגת הצער הלילה
ניצחה גם אותך"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
