הסיטואציה כל כך מאכזבת, 76.6
אני רוצה לעשות משהו קיצוני.
השאלה אם אני מספיק חזקה
וואי וואי מה עבר עליי בזמן האחרון, אני רוצה להיבלע פנימה.
שהשם יציל אותי
בבקשה, תן לי להצליח במשהו.
אני בטוחה שיהיה טוב, אבל לחכות כל הזמן לאושר, זה לא קצת מוגזם,
אז אני רוצה לצאת מהחשיבה הזאת.
וואו איך קשה לי.
אני רוצה לצאת לרוץ עם האייפוד.
קודם אני אכין לי אמבטיה.
פגומה שכמותי.
חבל שאני צריכה לצטט את שלמה ארצי
"היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל,
שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב,
ויהיה גם מחר "
******************
הנה מה שכתבתי לאימא
אמא, אזלו לי הכוחות, אני מאד עייפה, עצבנית, מנופחת ומדוכאת.
אני בקושי מתפקדת.
לא מסוגלת לקום בבוקר.
ובכלליות לא מסוגלת להתחיל או\ו לסיים שומדבר,
אפילו את המכתב זה אין לי כוח לסיים.
נראה לי אני צריכה את אמנון בחזרה.
באיזה פגישה שלנו אמרתי לו "אמנון אני ממש לא מתפקדת, ואני לא רואה את עצמי יוצאת מזה בזמן הקרוב"
ואז הוא ענה לי שאני לא צריכה לדאוג, ושחוסר תפקוד זה אדם שלא מסוגל לעשות את המטלות הפשוטות, כמו לתקשר, לקום מהמיטה, להתלבש, להתקלח...
אימא, אני לא מסוגלת להזיז שריר אחד בפנים שלי, בקושי לכווץ את השפתיים אני יכולה.
רק דמעות זולגות.
עכשיו אני לא מתפקדת.
אני מצטערת, אבל שיקרתי לאהד ואמרתי לו שאני לומדת היום 3 שעות ועליתי למעלה לכתוב לך בחזרה.
אפילו לא שמתי לב שכבר איחרתי את ההסעה ב40 דקות מרוב שהתהלכתי כמו זומבי בבית.
חסרת הבעה.
אימא, אני מצטערת לומר לך, אבל הדבר האחרון שאני מסוגלת עכשיו זה ללמוד.
וממש אני לא מרחמת על עצמי, אם כבר אני יותר בגדר השונאת.
זה לא בגלל הצופים, הצופים זה החברים שמשכיחים ממני את עצמי, ואני אוהבת להיות איתם, אבל כבר לזה אין לי כח או מוטיבציה.
ישנתי 11 שעות בלילה, אני לא מאמינה שאני עייפה, אבל אני מרגישה ככה.
אימא.
תפסיקי לי את זה.
אני לא רוצה להרגיש ככה.
נמאס לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
