Fan Of Tokio Hotel

אני מצטערת שהפרק לא היה היום בבוקר אבל הנה הפרק הראשון מקווה שתהנו ותרשמו הרבה תגובות...

פרק 1

אמא: תסתמי את הפה שלך יא חתיכת שרמוטה מלוכלכת אני לא מאמינה שאני עדיין רואה אותך מול העיינים שלי!!

אני: די אמא אני לא התכוונתי פשוט לא היה לי זמן ולא הספקתי

אבא: ומה אנחנו נראה לך שאנחנו בחופש? תלכי מפה תסתלקי..את טעות את יודעת את זה את הטעות הכי מרה שיכולנו לעשות אני לא מאמין..

אמא: החיים שלנו היפים לפני שבאת את הרסת וקללת את הכל! היה לנו טוב ביחד..

את טעות!

אני: לא נכון זה לא הוגן! אני לא מבינה מה עשיתי לא טוב? אחרתי לבצפר אני מצטערת אני ארוקן את המדיח ואת הכביסה כל מה שתרצו..

אבא: לא לא לא ! את סיימת את החיים שלך פה תעופי מכאן מטונפת.את מגעילה אותנו את עושה לנו חיים קשים ומביכה אותנו תראי אותך איך את נראית..לא פלא שאין לה חבר או מישו בכלל שיסתכל עלייך..

אני: אני מצטערת אני כל כך מצטערת זה לא יקרה יותר לעולם אני מבטיחה לכם..רק תנו לי להשאר קר בחוץ!

אבא: אין מצב קחי את הדברים שלך ותעופי מכאן..

אמא: ותקחי את הכל את טנפת את הבית מספיק אני לא רוצה שישאר שום דבר ממך מזוהמת..

אני: לאן אני אלך? יורד גשם בחוץ..איפה אני אהיה?

אמא: על הספסל מצדי!

אז ככה עליתי לחדר שלי אוספת את כל הדברים שאני יכולה להכניס בשני תיקים ונפדרת מהחדר שהיה כיביכול הבית שלי פעם..

נפרדת מהשולחן מהארון..אבל הכי מהמיטה החמה,שכרגע לא ראיתי אותה נמצאת באופק..

ירדתי למטה כשההורים שלי צופים בטלוויזיה אפילו לא מפנים את המבט שלהם אליי, שאלתי אם אני יכולה להשאר הם לא ידעו שאני בכלל שם,וכל מה שקיבלתי זה מבט והכנה לכך שאם אני לא הולכת אני אחטוף..זה תמיד היה איום אבל באותו היום חשבתי שזה באמת יכול להתגשם..

אז יצאתי מהבית לתוך הקור האדיר,עומדת בגשם לבד,ופתאום,העולם נראה לי גדול כל כך ועצום ומאיים..

ואני ג'סי בת 14.5 עומדת באמצע סתם כמו אבן שתקועה ועלייה נופלות טיפות גדולות של גשם מכסות את כל גופי..

ובראש מתרוצצת השאלה לאן החיים שלי הולכים מכאן?

טוב זה היה הפרק הראשון..

מה אתם אומרים? מספיק מרתק? תגיבו ואני אמשיך לכתוב..

אני רק צריכה תגובות על הסיפור ואני ממשיכה..

בנתיים לילה טוב.

שלכם-