"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם: האם החיים שלה עד כדי כך לא מעניינים עד שהיא כותבת פוסט על המערכת שעות שלה?

התשובה היא- כן!

באוניברסיטה הקטנה והחמודה שלנו אין בידינג או משהו בסגנון. פשוט מחלקים לכל סטודנט חלון זמן רנדומלי לרישום באינטרנט, ביחס לשנה שלו: בתהחלה יש את הסבב של שנה א', אחר כך שנה ג' ובסוף שנה ב' [למה זה ככה? לכו תבינו]. כמובן שבתוך כל שנה יש לכל סטודנט את חלון הזמן שלו, וההרשמה היא על סמך "כל הקודם זוכה", ככה שיש כאן שתי מערכות: אחת- לזכות בקורסים מבוקשים של השנה שלך במחלקה שלך [למשל: שנה ג' פסיכולוגיה], והשנייה- לזכות בקורסים מבוקשים של כל האוניברסיטה, כל השנים, כל התארים.

כמובן ששפחתכם הנאמנה והמתוקתקת הכינה שלוש סקיצות של מערכות שעות שונות, למקרה שקורס אחד או אחר יתפס. כמובן שזה לא עזר לי, כי כשנכנסתי בחלון זמן שלי גיליתי שכמעט כל הקורסים כבר תפוסים ואין לי באמת יכולת בחירה.

הייתם חושבים שבגלל שזו לי הפעם שהשלישית שאני מסדרת מערכת- שאני אלמד לא לצפות ולהתארגן מראש רק בשביל להתאכזב? -טעיתם.

אבל הכל בא על מקומו בשלום, יש לי מערכת לא רעה בכלל, יומיים בשבוע די מלאים, ועוד קורס סמסטריאלי אחד תלוש שלא קשור לכלום, אחר הצהריים באחד הימים- מיותר לציין שהנוכחות שלי בו תהיה מזערית. מה לעשות.

מה שכן- בסוף גיליתי שגם עם כל קורסי החובה שלקחתי עדיין חסרות לי שעות לתואר- אז התפרעתי לגמרי עם הקורסים הכלליים שצריך לקחת עד שממלאים את המכסה. לקחתי קורס ללימוד יידיש, קורס על תולדות האופרה, קורס על יהדות מרוקו, וקורס על האופנה בצרפת:אז והיום [את מי מעניינים השניים האחרונים? השד יודע, אבל זה מה יש].

אבל אל תתנו למרמור להטעות אתכם: אני באמת די מרוצה.

היום תם לו עוד חלק מחיי: היתה הפגישה הקבוצתית האחרונה בגהה- הפגישת הדרכה של כל החונכים, ומיד לאחריה- הפגישה האחרונה שלי עם החניך.

עם כמה שאמרתי לעצמי לא לתכנן כלום ולא לקוות לסיום גרנדיוזי [עם הילדים האלה אי אפשר לתכנן שום דבר מראש, חייבים פשוט לזרום עם מה שקורה..]- דוקא היתה פגישה בכלל לא רעה! בהתחלה כמובן הוא התעלם ממני כמו תמיד, אבל ככל שהפגישה התקדמה הוא נפתח, ולקראת הסוף הוא פשוט דיבר ודיבר בלי הפסקה ובלי לתת לי שהות לענות, פשוט בליל של מילים ונושאים, מה שאפשר להבין כמובן כביטוי לכך שהוא לא רוצה שאלך.

בדקות האחרונות קרה משהו מדהים: הצצתי בשעון וגיליתי שהפגישה אמורה להסתיים תוך כמה דקות, וניסיתי להעריך את הצעדים הבאים שלי: פרידה ממנו ומהאם, לתת לו את המתנה שקניתי לו [בועות סבון] וכו', ואז הוא הסתכל עלי ואמר: "את הולכת עכשיו?"

איך הוא ידע? [הוא קטן מכדי לקרוא שעון..]

ילדים זה דבר מדהים.

ועוד משהו קרה. מהדברים האלה שאתם לא שם לב לחסרונם עד שהם לא מתרחשים: הוא קרא לי בשמי. כלומר, אמר את שמי והתחיל לדבר. ממש פנה אלי. זה מאוד ריגש אותי באותו הרגע, למרות שניסיתי להמשיך באופן טבעי כאילו כלום לא קרה.

אז עוד התנסות כזו מאחורי.

הבעיה היא שדבר כזה אמור לגרום לי לרצות להמשיך בתחום ולהעמיק, אבל ההתנסות הזו, עם כמה שהיתה מהנה רוב הזמן, גרמה לי לחשוב שוב לגבי המטרה שלי ולאן אני רוצה להגיע. תואר שני? בכלל לא בטוח..

עד כאן להפעם. שיהיה צום מועיל לכולנו.

משהו טוב שקרה לך השבוע:

-הייתי בירושלים, שזה תמיד נחמד, וראיתי דירה [חדרון?] עם פוטנציאל להיות שלי..

-שני מבחנים שעכשיו מאחורי: אחד מבחן האזנה [=שטיפת מוח של מוסיקה קלאסית] שבטוח [טפו טפו טפו] עברתי, ואחד בפסיכולוגיה שהיה די טוב, אני מקווה.

-הגיעו שני ציונים של מבחנים: קיבלתי 91 מבחן ביהדות, ו90 במבחן בפסיכולוגיה. עכשיו, בהתחלה הייתי בהלם. 90 זה ציון שלא עושים עליו מועד ב' כי זה פשוט מסוכן מדי, אבל אפילו על נקודה מתחת 90 כן עושים מועד ב', כי זה פשוט ככה בתואר הזה. אז זה גבולי וסתם לא כזה נחמד. ואני גם מקום 22 בכיתה.. כזאת בינונית! אני אפילו לא בשליש העליון..

משהו רע שקרה לך השבוע: לא יודעת כמה זה רע, אבל כבר שבוע שעבר חברה שלי ביקשה להכיר לי מישהו, ומקודם היא הודיעה לי שהוא אמר: "אני עכשיו בתקופה עמוסה של מבחנים [באמת? מבחנים? מה אתה אומר!], אבל טוב שנתת לי את הפייסבוק שלה". מה זה אמור להביע?! ראית את התמונה שלי, ו..? אוף, בנים.
שיר שלא הפסקת לשמוע/שיר השבוע: לא שמעתי מוסיקה, לפחות לא בכוונה.
התחדשות השבוע: קניתי את הספר 'בגן הגעגועים' של הרב שלום ארוש.
תוכנית השבוע:

אתמול ראיתי ביס דוקו את טרילוגיית "כלות מאוקראיינה", מיני סדרה דוקומנטרית על גברים שמביאים נשים מאוקראינה ומתחתנים איתן, אלה שתמיד רואים במודעות דרושים, משום מה. זה היה פשוט מרתק. בהתחלה ניגשתי עם דעה של "מישהו פה מנוצל. או שגברים ישראלים מבוגרים מחפשים בחורות צעירות ויפות בשביל שיהיו שפחות מין או משהו בסגנון, או שבחורות ללא עתיד מחפשות מישהו שיתמוך בהן כלכלית ויביא אותן לארץ מקלט- ואז יברחו". התגלתה תמונה אחרת לגמרי: כל המשתתפים היו כל כך תמימים, שזה שובר את הלב. גבר שאומר מצד אחד: "אני לא אהיה פראייר שלה!" וברגע השני: "שרק תבוא, אני אפנק אותה ולא אתן לה לעשות כלום", והכלות שמרגישות חובה להישאר עם גבר ששילם עליהן והוציא אותן ממדינה מתמוטטת, גם כשהן בפירוש לא מאושרות. כל הצדדים שרוצים למצוא אהבה, להקים משפחה. רוב הזמן, זה לא מצליח, למרות שיש הפתעות.

סרט השבוע: לא ראיתי.
ספר השבוע: עדיין ב"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" של מורקמי. זה בינתיים הספר השישי שלו שאני קוראת, מתוך עשרה שתורגמו לעברית. בעז"ה יבוא דיווח מפורט, אך בינתיים אני אגיד שהעלילה הזויה באופן מיוחד אפילו יחסית למורקמי, וזה פשוט מקסים.

מאכל השבוע: הכנתי היום את "מרק התירס המפורסם" שלי לבקשת אחי. לצערי זה לא יצא כל כך טוב, כי היה רק תירס בואקום, בלי נוזלים. למה לעזאזל לשווק גרעיני תירס בלי הנוזלים שלהם?
משהו שאתה מצפה לו בשבוע הבא: האמת? כלום. אולי רק תכנון המערכת שעות שלי סוף סוף, שלפחות משהו אחד לגבי שנה הבאה יהיה ידוע וברור.
משהו שאתה לא מצפה לו בשבוע הבא: פגישה אחרונה עם החניך מגהה. צריך להכין פעילות מיוחדת ומתנת פרידה, ואין לי ראש לזה בכלל..
אדם שעשה לך את השבוע: פגשתי השבוע את א' באחד משיעורי ההשלמה, ובאמת שהוא אחד האנשים הנחמדים שלומדים איתי, במיוחד כי אני לא בקשר כזה טוב עם הרבה אנשים בפקולטה, וגם כי הוא חילוני אז אני לא צריכה לחשוב עליו כעל חתן פוטנציאלי, והוא פשוט חמוד. יש מצב שנהיה יחד בפרקטיקום שנה הבאה. הלוואי.
ציטוט/יציאת/מילת השבוע: היום התחוללה דרמה במטבח: הסרדינים נעלמו! אבא חיפש וחיפש בכל הארונות ולא מצא, והיה לו ברור שצריכה להיות קופסת סרדינים! לאחר חיפוש ממושך הגיע למסקנה חד משמעית: "הסרדינים נגנבו!"

אני: "כן, אבא, הגנבים נכנסו הביתה ותהו לעצמם מה לגנוב: הפסנתר כבד מדי, הטלויזיה יפה מדי.. הא! בואו נגנוב סרדינים!"

אבא: "זה לא סתם סרדינים! אלו סרדינים עם אומגה 3!"

המוצא הישר של הסרדינים [מי אוכל את זה בכלל?] מתבקש להודיע.
התוכניות לשבוע החדש: ללמוד, בעיקר.
מסקנת/ות השבוע:

1. אין באמת שום דבר שמחזיק אותי כאן.

2. צריך להתחיל לחפש עבודה, זמנית במיוחד.

כן, אני מודעת לכך שזה פוסט סתמי במיוחד, לא איכותי ואפילו קצת ממורמר. מה לעשות.

שבת שלום שתהיה!

היום נסעתי עם חברה לירושלים. המטרה- חיפוש דירות.

נסיעה לירושלים זו חוויה בפני עצמה. קשה לי להסביר, זה כנראה שילוב של המקום אליו אני נוסעת, והנופים היפים שבדרך, ונסיעה שהיא לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי- ממש בדיוק באמצע.

אז דבר ראשון הלכנו לראות את הבניין בדוידקה. בגדול- זה ממש מושלם. המחיר מעולה [בעיקר כי מחלקים אותו לשניים], יש ריהוט כמעט מלא- 2 מיטות, מקרר קטן, מזגן, ארון, שולחן וכיסאות, מדפים, מטבחון, שירותים ומקלחת. יש חיבור לאינטרנט חופשי, יש מכונת כביסה די זולה למטה, המיקום מעולה- המון דברים שהם ממש לא מובן מאליו כשמחפשים דירות. זה בעצם בניין לסטודנטים של שתי קומות שנראה כמו מין מלון זול- בכל קומה מסדרון ארוך עם המון יחידות דיור של חדר אחד [בערך 40 בקומה], ועל כל דירה מספר.

אולי זה אחד הדברים שגם הפריעו לי מעט- זה פשוט יותר מדי דומה ל..מעונות. ואני לא רוצה מעונות, אני מחפשת בית. אבל בית זו כנראה דרישה מוגזמת, עם התקציב שלי..

הדבר השני שמפריע לי הוא למעשה דבר די טוב מלכתחילה: האחראים ממש השקיעו בלובי של הבניין, שמו המון כורסאות נוח בכל הרחבה, יש רדיו שמתנגן, טלויזיה ושולחן ביליארד. נורא נחמד ומגבש, נכון? אבל, מה לגבי ערבי שבת? אני מדמיינת את עצמי חוזרת בערב שבת מבית הכנסת, נכנסת לבניין, לתוך חבורה של אנשים ששועמים מוסיקה, רואים טלויזיה ומשחקים ביליארד, וצריכה לברוח למדרגות. זה נראה לי משהו ממש מפריע. ואולי אני מגזימה?

חוצמזה, כל האווירה הזאת נראית לי קצת.. זולה. קשה לי להסביר מאיפה זה מגיע, אבל זה בניגוד מוחלט לאווירה שיש בנחלאות, בנחלת שבעה.. אווירה של טוהר, של קודש.

האמת שבדקנו דירה בנחלת שבעה, אבל זה באמת כבר התחתית של התחתית. פשוט לגור בכוך, שגם היה יותר יקר מהנ"ל משום מה. לא תודה.

דאגה נוספת היא עניין ה"שתי בנות בחדר" שמעסיק אותי: זה לא כל כך פשוט. הרי אני זקוקה לשקט, לפרטיות, דברים שכנראה לא יהיו לי כל כך הרבה. למרות ששתינו בטח לא נהיה כל הזמן בדירה, אבל בכל זאת..

ופתאום אוכלות אותי ספקות: אני כל כך רוצה לעבור ולהיות עצמאית, אבל אין לי אומץ. ומה אם זה לא ילך לי? מה אם אני לא אצליח להכיר חברים חדשים ואהיה לגמרי בודדה? ומה יהיה עם השבתות שם? אלו נראה לי שתי הדאגות העיקריות שלי.

ונשרפתי שחבל על הזמן. ועוד שיזוף דוסי של עד המרפק וסנטימטר מהצוואר. ממש לא משהו.

כמובן שנהנתי בירושלים, למרות הזמן הקצר שהייתי בה- שלוש שעות בערך, אבל נשבר לי הלב למראה רחוב יפו, ולא הכרתי בכלל את גשר המיתרים- בתקופתי הוא רק היה בבניה, בכלל לא ידעתי שהוא מיועד להולכי רגל! כן, שנתיים של היעדרות לא הולכות ברגל.. וזה כנראה המחיר. ובכל זאת, כשהסתובבתי ברחובות, היתה לי הרגשה שאני בבית. זאת למרות העובדה שאין באמת בעיר הזאת מקום שהוא שלי.

ולעניין אחר: אח שלי הביא לי את הספרון "שיעור חופשי"- לימוד יומי לחופש הגדול. זה פשוט דבר נפלא! לכל יום שני עמודים בהם לימוד של הלכות תורה לרמב"ם, ופרקי אבות, כל יום משנה עם פירושים, ועוד כל מיני אקסטרות כאלה כמו סיפורים ומדרשים.. זה הדבר הכי קרוב של קביעת עיתים לתורה שאי פעם היה לי, וזה מרגיש נהדר.

בשבת צדו את עיני כל המודעות של ימי עיון במדרשות לקראת תשעה באב, וממש התלהבתי! בחרתי לי אחת שנראתה מעניינת עם רבנים מוכרים וטובים, וכבר התחילתי להציק לחברה שלי שתיקח יום חופש ותבוא איתי, והיום בעצם קלטתי שאין לי באמת זמן לזה [מדובר ביום שלם], ויש לי מלא דברים שאני חייבת לעשות אותו היום, כמו הפגישה האחרונה שלי עם החניך בגהה, וכן פגישה אחרונה של קבוצת ההדרכה בגהה, וכמובן המבחנים.. באסה ממש. קצת בשביל לכפר על ביטול התורה הזה, קניתי בדוכן של "דברי שיר" בתחנה המרכזית את "בגן הגעגועים- אבידת בת מלך"- פירוש על מעשיה של רבי נחמן, מהסדרה של "בגן האמונה" וכו'.

חוץ מזה? חיכיתי וחיכיתי למספר דברים שהתגלו כמאכזבים או שפשוט לא קרו.. אני משתדלת לא להיות עצובה בגלל זה. או לפחות לנתב את העצב הזה להתאבלות על בית המקדש..

עד כאן לעדכון. שבוע טוב שיהיה!