"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

התכנון המקורי היה: ללמוד שנה הבאה פסיכולוגיה [שנה ג'] ובנוסף גם חינוך מיוחד [שנה א'].

רק מה מסתבר? אין אפשרות כזו. אני צריכה לבחור אחד מהם.

טוב שגיליתי את זה עכשיו באמת, שבועיים לפני שמסדרים מערכת שעות.

אז מה עושים? רשימת בעד ונגד, כמובן.

פסיכולוגיה: בעד

1. המערכת של שנה הבאה היא ממש נוחה, יש סה"כ משהו כמו ארבעה וחצי קורסים שנתיים, שזה כלום.

2. השקעתי כמו מטורפת בתואר הזה עד כה, וחבל לזרוק עכשיו הכל.

3. כל החברים שלי שם! אמנם לא באמת יצרתי קשרים אמיצים, אבל כן יש לי שם מספיק אנשים שיהיה לי עצוב לא לראות יותר.

4. בוא נסיים כבר ונצא עם תואר ביד, ואז נראה הלאה.

5. אני לא מוכנה נפשית לעשות שינוי כזה פתאומי!

פסיכולוגיה :נגד

1. זה שהשקעתי אמנם מקשה, אבל לא צריך למנוע ממני לקבל את ההחלטה. זה כמו לא לחתוך קשר שלא הולך לשום מקום, בגלל שאנחנו כבר שנתיים ביחד [אהמ?]. זה טיפשי.

2. אם אני אעשה את שנה ג', אז גם אחריה אני אצטרך שוב להחליט לגבי המתא"ם [=מבחן קבלה לתואר שני] ואז מה עשיתי בזה? כל הרעיון היה לדחות את המתאם בשנה כדי לראות אם המקצוע הזה מתאים לי.

3. תכלס התואר הזה הוא סיוט. המתא"ם הוא סיוט, הקבלה לתואר שני היא סיוט, ואחר כך למצוא מקום התמחות, שלא לדבר על עבודה- כל זה כל כך קשר ותחרותי, ואני בכלל לא יודעת אם אני מספיק רוצה! [מצד שני, מה זה התירוץ העצלני הזה?!]

חינוך מיוחד: בעד

1. בניגוד לפסיכולוגיה, כבר בשנה הראשונה אני אדע אם זה מתאים לי או לא, בגלל העבודה המעשית לאורך כל השנה: סמסטר א' רק צפיה בכיתות מיוחדות, וסמסטר ב' ממש להיות עוזרת הוראה או משהו.

2. יש ביקוש לזה בתור מקצוע, שלא לדבר על זה שצריך רק תואר ראשון! [האבסורד הוא שאפילו אם אתחיל עכשיו תואר מהתחלה- רוב הסיכויים שאמצא עבודה עוד לפני שהחברה שלומדים איתי עכשיו בפסיכולוגיה ימצאו בתחום שלהם!]

3. השירות הלאומי שלי היה בחינוך מיוחד, אז אני כן פחות או יותר יודעת לאן אני נכנסת [בניגוד לפסיכולוגיה, שאני עוד שניה שנה ג' ועדיין לא יודעת לאן אני נכנסת].

חינוך מיוחד: נגד

1. להתחיל עכשיו תואר מהתחלה? ועוד אחד התארים העמוסים! אמנם יהיה לי קל יותר בלי משני, יהדות, וכן פטור מכמה קורסים [ממש מקווה!].

תכלס זהו. הממ.. אם מסתכלים על ה'נגד' שבשני המקצועות, וכן על העובדה שרשימת ה'בעד' של פסיכולוגיה מכילה בעיקר טיעונים על דרך השלילה.. אולי בעצם ההחלטה פחות קשה משנדמה לי.

ה', בבקשה תעזור לי להגיע להחלטה המתאימה לי ביותר..

צריך לישון על זה קצת.

wish me luck.

אני חיה לי מיום ליום. לפחות עכשיו. לא חושבת על מחר, על השבת, על שבוע הבא. רק על הכאן ועכשיו. זו הדרך היחידה לעבור את השבוע המטורף הזה, שהתחיל בשביזות ענקית.

למעשה הייתי מדוכדכת עוד בשבת, כשהרגשתי כבר את הריקנות שתכנס לאחר שתסתיים העבודה בשבוע הספר. ובעודי מחכה לחברות שלי בשבת, שיבואו ויעזרו לי לצאת מהדכדוך, אני מחכה ומחכה ומחכה.. והן לא באות.

התירוץ? אחת היתה בדיכאון, אחת לא רצתה ללכת לבד. שתיהן כמובן מחללות שבת אז מה פה הבעיה בכלל, מסמסות אחת לשניה ונגמר.

מיותר לציין שאני לא ממש מדברת איתן כרגע.

מוצ"ש היה ענק. עבדנו עד 1 וחצי-2, להעמיס את כל הספרים ולפרק את כל הדוכנים, ואז נשארו רק האנשים שמחכים לטרפ, בינהם אני, שחברה שלי עם הרכב חיכתה לבחורה שעובדת בידיעות, שסיימה ממש מאוחר. בקיצור נשארנו שם לפחות חצי שעה, ובניגוד לכל מהלך העבודה, שאי אפשר היה באמת לדבר עם אנשים כמו שצריך אלא להחליף משפטים פה ושם- דוקא בהזדמנות אחרונה זו יצא לנו לדבר קצת, אני ועוד איזה אחד, כל כך חמוד! בסוף הוא אמר לי לאט ובקול נמוך: "היה תענוג להכיר אותך.." ושחזר את לחיצת היד שלנו באמצעות ספר [עוד בתחילת שבוע הספר הוא ביקש ללחוץ את ידי, סיפרתי לו שאני שומרת נגיעה, ואז הוא מצא את הדרך הגאונית הזו- הוא אוחז בספר, ואני אוחזת בספר]. יש לי תחושה שזה היה הספר 'מאדאם בובארי' של פלובר, אבל אולי אלו רק הדמיונות הרומנטיים שלי..

זה כל כך מוזר, שאדם נכנס לך ללב, ממש בלי שהתכוונת לתת לו להיכנס, ואז אתם נפרדים ואתה יודע שלא תראה אותו יותר.

עד שהגעתי הביתה, בערך ב3, הייתי מלאה אדרנלין, וממש לא הצלחתי להירדם עד אחרי 4 בבוקר..

ובחזרה לשבוע הזה, הלא נורמלי:

יום ראשון נשארתי עד 10 בלילה ללמוד באוניברסיטה למבחן שיהיה ביום רביעי.

היום קמתי מוקדם בבוקר לעבוד על עבודה בפסיכולוגיה להגשה, מה שאומר שהייתי 12 שעות באוניברסיטה- שיא, אפילו בשבילי.

מחר יש הופעה של המקהלה בה אני שרה, ויום רביעי מתחיל במבחן ומסתיים במסיבת סיום של פר"ח [כן, עוד אחת].

רק ביום חמישי תגיע המנוחה, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שההורים שלי טסים עוד יומיים ויהיה לי קצת יותר משבוע את הבית לעצמי [ולאח שלי..].. נראה לי שניתן יהיה להפיק את המירב.

תכלס, גם ההמשך של השיר מתאים:

"אני חיה לי מיום ליום

מפזרת את ימי ברוח

אנשים מתחתנים מסביבי [כולם!]

גם אני רוצה קצת לנוח."

חוצמזה? בשקט ובהיסוס נרקמות להן תוכניות [או שמא חלומות בהקיץ?] חשאיות לעזוב את הבית ולעבור לגור בירושלים. אני אומרת לעצמי שאין לי כסף, אבל מה שבאמת חסר לי זה אומץ. מצד אחד אני כל כך רוצה, ומצד שני- לא. איך אעזוב את המוכר, הבטוח והכל כך נוח? כמובן שמה שאקבל בתמורה לא יסולא בפז: שקט נפשי. לפחות באופן יחסי. שלא לדבר על ירושלים! כולי כמיהה וגעגועים לעיר הזאת. כמו בשיר של ריה"ל:

"ליבי במזרח, ואנוכי בסוף מערב". אומנם 'סוף' הוא יחסי, ואני עדיין הרבה יותר קרובה ממה שהוא היה, אבל ההרגשה דומה..

עד כאן להפעם. שיהיה שבוע שקט.

אני פשוט אוהבת לאהוב.

במיוחד אני אוהבת לאהוב אנשים.

במיוחד אני אוהבת לאהוב סוג מסוים של אנשים, שאם רק היתה לי הזדמנות הייתי עוזבת הכל ומקריבה את עצמי למענם.

השבוע הזה פגשתי מספר גדול יותר של אנשים מאשר שפגשתי בכל שנה האחרונה, וכל זה הביא אותי לכמה תובנות:

זה לא שאני אוהבת במיוחד בנים ולא בנות. זה פשוט משהו מסוים באנשים שאני אוהבת, שיש אותו יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. אבל לא רק ולא תמיד. איך אסביר מה זה הדבר הזה?

קודם כל, והכי קלישאתי בעולם: טוּב. פשוט אנשים טובים- במובן הכי פשוט והכי עמוק של המילה.

הדבר השני הוא חיצוני. כלומר, פנימיות שבא לידי ביטוי בחיצוניות. וזה לא קשור לאדם יפה או לא יפה. בדרך כלל מדובר באדם לא יפה כי אנשים יפים בד"כ יודעים שהם יפים- ואז משהו מתקלקל בהם. אין לי איך להסביר, זה פשוט ככה. אבל באנשים האלה יש כן תכונה חיצונית, מין אור מיוחד בעיניים, או בחיוך, או בשניהם. כן- הם מחייכים הרבה, האנשים האלה.

ויש בהם עוד דבר- מין ענווה ונמיכות רוח. לא באופן מוגזם חלילה, רק במידה מועטת ומספיקה. זו בעצם סתירה, כי האנשים הכל כך מיוחדים האלה בכלל לא יודעים כמה הם מיוחדים- וזה מה שיפה ומיוחד בהם.

ויש בהם רוך, ועדינות. בדרך כלל לא תמצאו אותם צועקים.

והכי טוב- לפעמים האנשים האלה אוהבים, אותי.

אז נכון שבעוד אני כותבת את הפוסט הזה אני חושבת בעיקר על שלושה אנשים, או בעצם רק על אדם אחד, והתיאוריה הזאת עוד תמשיך להיבחן. אבל זה לא שאני מתאהבת או משהו כזה. זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד: זו לא אהבה רומנטית, וזה לא רק עם בנים [למרות שבעיקר], זו פשוט אהבת-אדם, אהבת-חינם שעולה על גדותיה. וזו הרגשה כל כך, אבל כל כך, נפלאה להרגיש.

פוסט הזוי משהו. קצת כמו הספרים של הרוקי מורקמי. אני כבר מתה לקרוא את כולם.

היום פגשתי שני מורים מהתיכון, מכרתי לאדם חירש וחמוד, וראיתי שוב את האקס, אך בניגוד לפעם קודמת נמנעתי ממפגש חזותי, וכך נחסך ממנו הצורך לראות אותי.

עוד יום אחד לשבוע הספר. אני לא מאמינה שזה נגמר. שוב.

עד כאן.

שבת שלום!