"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

מה קורה עם זרם הפוסטים הזה? שלושה בשבוע?! זה נראה לי סוג של שיא..

זה רשמי, חברה שלי מענישה אותי. מדובר בחברה שאחראית בינתיים על 60% מהדייטים שהיו לי, ושלאחרון שהיא סידרה לי- חבר שלה מהלימודים- שברתי את הלב. אני אסביר: בערך שבוע אחרי המקרה המצער, נפגשנו והיא ברוב מעשיותה הציעה לי בחור נוסף- חבר טוב שלה, שהיא הפליגה בשבחו ואמרה לי שהיא אפילו היתה מאוהבת בו אבל הוא לא שם עליה [חצי בצחוק כמובן, אבל זה אחד הדברים שמפריעים לי בה, עם כל ההערכה- היא פשוט יותר מדי מעורבת]. במקור היא רצתה להראות לי תמונה שלו בפייסבוק ושאאשר, אבל סירבתי לעשות את זה, והעדפתי פגישה עיוורת כמו שצריך, בלי דעות קדומות ובלי כלום. עבר שבוע, והבחור עדיין לא מתקשר. שתי אפשרויות קיימות: בגללו- כשקשה להאמין אלא אם כן הוא מניאק אמיתי, או בגללה- שקשה להאמין כי זה כל כך לא היא. מרוב שלא האמנתי שהיא שכחה בכלל לא חשבתי להתקשר אליה, והמשכתי לחכות. כעבור שבוע הסקרנות כבר כירסמה בי עמוק והצצתי בתמונה של הבחור [יש גבול לאיפוק!]-סבבה לגמרי. והבחור עדיין לא התקשר. באמתלה כלשהי התקשרתי אליה למחרת, ואז התברר הכל- היא בכלל שכחה, יש לה הרבה על הראש, והיא עוד היום תתקשר אליו. מאז עבר.. כמעט שבוע. זתומרת כמעט שבועיים בטוטאל.

אני חס וחלילה לא מאשימה אותה, ואני בטוחה שהיא לא עושה את זה במודע, נראה לי שזה מין קטע פרוידיאני: כמו שאנשים "שוכחים" לקבוע תור לבדיקה לא נעימה, "שוכחים" להגיש מועמדות למשרה שהם לא באמת רוצים, או בדוגמא הקלאסית של הבחור ש"שוכח" את השם של החבר החדש של האקסית שלו. הבנתם את הרעיון, לא?

והנה מעללי בשבועות: היו 48 שעות, כן? מתוכם בוא נאמר 20 שעות שינה, שעתיים שיעורי תורה, שלוש שעות של ארוחות בטוטאל, ועוד שעתיים עם חברות- זה עדיין משאיר לי משהו כמו 20 שעות קריאה- וזה בהחלט מה שעשיתי!

התחלתי עם העלונים של החג/שבת: הכל מ'עולם קטן', דרך 'מעייני הישועה' ועד 'צוהר'- לא פסחתי אף לא על אחד. אחר כך עברתי לעיתונים. כל מדור- מ7 לילות, דרך מוסף, ועד 'דרושים'- הכל מכל. ואז הגיע זמן הספרים: קראתי את הספר השני מתוך שלושת רבי המכר החדשים שעלי לקרוא עד לשבוע הספר: "אלגנטיות של קיפוד". כמובן שתוך כדי הקריאה אני כבר חושבת שאיך לשווק אותו ושכמותיו ללקוח המתעניין, והרי דעתי: מדובר בספר מקסים, מעניין, ומעל הכל- חכם. הוא עמוק, מעט פילוסופי- אבל לא בצורה כבדה אלא מאוד זורמת, ובכלל- פשוט כיף. להינות ולהחכים. בניגוד לספר השני שקראתי- "זאבים בשלג"- אותו אני מתכוונת לשווק כ: "קליל, זורם, ומהנה". מי שמחפש ספר קליל- שלא יתפלא שזה מה שיקבל. הא לכם!. לאחר מכן חשבתי שבכל זאת שבועות ובוא נקרא משהו קצת יותר ברמה- ועברתי ל'תיאום כוונות' של חיים סבתו, שכרגיל התענגתי על כל מילה, למרות שאני מודה שתיאורי הקרבות מעט עייפו אותי ועל חלקם אפילו- לקראת הסוף- עברתי ברפרוף. אחרי הספר הזה התכוונתי לחזור לספר השלישי של שבוע הספר המצפה לי: "ללה", אבל אחרי סבתו פשוט לא הצלחתי לעשות זאת. זה כמו הכלל שמעלים בקודש ולא מורידים- זו היתה נראית לי כירידה גסה. אז במקום זה קראתי שוב את "שתי ערים" של דיקנס, ושוב התאהבתי בספר מחדש. אחר כך קראתי שוב את "פו הדוב"- הגרסה הרצינית שילדים קטנים כלל לא יעריכו- זה תמיד הורג אותי מצחוק! ספר אדיר. אני בכלל חושבת שמבוגרים יעריכו אותו הרבה יותר, על השנינויות הדקות שלו, והדמויות שמייצגות את הצדדים הטובים יותר והאפלים יותר בטבע האנושי. פשוט ספר חכם. אחר כך עברתי לקטעים נבחרים מתוך "כל סיפוריו של הבעל שם טוב", כרך ראשון, ואחרי כל זה כבר נשארו רק שעתיים עד צאת החג כך שלא יכולתי להתחיל משהו חדש, אז עברתי לספרי ידע: האנציקלופדיה של שמות מהתנ"ך, והאנציקלופדיה של ארצות בעולם. איפשהו במהלך כל זה הצלחתי בשארית כוחותי לקרוא גם דוקטורט אחד על ברטוק, המלחין. הספק לא רע, הייתי אומרת (:

זהו בינתיים. אנ שמה לב שזה לא פוסט מעניין במיוחד, אז כנראה שהכמות שוב לא מעידה על האיכות.

תאחלו לי שהבחור יתקשר! אני לא מאמינה שאני מחכה לטלפון מבחור כל כך הרבה זמן- ואני אפילו עדיין לא נמצאת בקשר.

שבוע טוב לכולם.

נעשו הרבה שינויים בבית שלי השבוע:

דבר ראשון, המחשב עבר לחדר הקטן, שהוא למעשה החצי חדר בו אני נוהגת לראות טלויזיה. ועכשיו זה פשוט מרגיש לי מוזר לראות שם טלויזיה, אז עברתי לראות בסלון. אמא לא מרוצה. חוץ מזה, עכשיו שהמחשב התרחק ממני והוא הרבה פחות נגיש, אני פתאום מבינה שאין לי באמת מה לעשות איתו. כלומר, יש את ריטואל הדוא"ל-פייסבוק, אבל אחריו- זהו!

דבר שני- הגיעה מיטה חדשה לחדר שלי. הסיבה היא שבמיטה הקודמת שלי היה חור. או יותר נכון שקע. הוא כנראה נוצר בתהליך ארוך ואיטי שלא באמת שמתי לב אליו, וכנראה ישנתי במיטה עם שקע בערך שנה, אבל לאחרונה האורחים שלנו החלו מתלוננים על זה בעצמם! [אורחים תמיד מתאכסנים בחדר שלי, שהוא הכי מרווח ומסודר בבית, ואותי מגלים לחדר הקטן הנ"ל]. ומכירים את זה שמשהו לא מפריע לכם עד שמעירים לכם עליו? מאז גם אני הרגשתי את השקע ובקושי הצלחתי לישון. בקיצור הגיעה מיטה חדשה, אך אויה! היא מכוערת! בצבע בורדו זועק, וגדולה וגסה כזאת, מאוד לא מתאימה לחדר העדין שלי.

אבל אולי אני פשוט צריכה להתרגל.

ודבר שלישי- החליפו אצלנו את המנעול, ועכשיו הדלת ננעלת כשסוגרים אותה. שזה די מטופש, כי אם אני לא רוצה לנעול אלא רק להשאיר אותה סגורה? ומה אם אני יוצאת בלי מפתח?

הרבה חידושים להתרגל אליהם.. אבל שטויות נתגבר.

היום יצאתי מתל השומר, בדיוק כשהשומר שזנח את עמדתו חזר אליה, הסתכל עלי בחיוך וזמזם-המהם לעצמו בקולי קולות מנגינה, שהיתה לי ממש מוכרת. לאחר כמה דקות הבנתי! הוא ניגן את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של צ'ייקובסקי! זה ממש הפתיע אותי, כי הוא לא ממש נראה הבחור שיקשיב למוסיקה קלאסית, וזה רק מראה שאנשים תמיד מפתיעים לטובה. אני צריכה לזכור את זה.

ואם במוסיקה קלאסית עסקינן, הנה שתי המלצות נחמדות:

1. אנדנטה קנטבילה מתוך רביעיית מיתרים מס' 1 ברה מז'ור של צ'ייקובסקי:

2. אנדנטה מתוך רביעיית מיתרים בפה מז'ור של היידן:

http://www.youtube.com/watch?v=MAHhTZbiI48

ואם במוסיקה קלאסית עסקינן2: זוכרים את העבודה על צ'ייקובסקי שהגשתי לא מזמן? קיבלתי עליה 95! זו העבודה האוניברסיטאית הראשונה שלי, ועשיתי אותה לגמרי לבד עם מעט מאוד הנחיה. אני די גאה בעצמי.

מה עוד? הגעתי למסקנה שכנראה לא אעשה את המתא"ם השנה [המבחן קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה]. זה יכניס אותי לתוך המערבולת של הגשת מועמדויות והמלצות וכל זה, ואני לא מספיק סגורה על עצמי שזה מה שאני רוצה. אני גם לא מספיק ממוקדת במגמה כלשהי, ופשוט להגיש לכל מה שאפשר לא נראה לי חכם, לא כשמדובר בעתיד שלי ובמקצוע שאני מקווה שילווה אותי עוד שנים רבות. מקסימום אחרי התואר תהיה לי שנה הפסקה לפני התואר השני. לאן בעצם יש לי למהר?

אז מצד אחד הלחץ ירד, ומצד שני אני ניצבת מול חוסר ידיעה, שלא לדבר על הריק של חופשת הסמסטר!

ואני מקווה למצוא מקום נורמלי עם שיעורים בשבועות. אני משתדלת להתרחק מבר אילן או ממקומות אחרים אליהם נוהרים המוני אנשים, ומחפשת משהו רגוע יותר. מישהו יודע על משהו באיזור?

זהו. שיהיה חג שמח לכולם!

אז שבוע הספר בפתח. השבוע הגעתי ליום הערכות, שבעצם היה יום של הרצאת מכירות וחלוקת ספרים. הזכרונות שלי מהאחראית, נקרא לה זיוה, שהיא ממש מתוקה ואהבה אותי מהרגע הראשון [והשנה אני בונה על האהבה הזו שתגרום לה לוותר לי על ערב עבודה אחד לטובת חתונה של חברה]. כשהגעתי פגשתי להפתעתי שתי בנות מהשבט שלי, ובהתחלה הלב שלי צנח באכזבה, אבל החלטתי להפיק מזה את המירב, ובלבד שהמירב הזה יהיה הסעות הביתה [אחת מהן גרה ממש בניין מולי]- מה שאכן התגשם באותו הערב. אליהן הצטרף מכר, שהייתי בטוחה בהתחלה שהוא חבר של אחת הבנות, ורק לקראת סוף הערב התברר שלא. בכל מקרה, זיווה היתה מתוקה אלי כרגיל, אבל גם ראיתי אותה צוחקת ומסתחבקת עם הבנות הנ"ל ביתר חיבה, מה שגרם לי להתעצב מעט, שהיא כנראה כזאת עם כולם, וזה לא בזכות הקסם האישי שלי [פחח].

בעת חלוקת הספרים זיוה שאלה אותי באיזה מדור אני מעוניינת, עניתי כמובן סיפורת, וכששאלה אותי איזו הוצאה לא הבנתי את השאלה ועניתי 'כתר' כמובן, ורק אחר כך נזכרתי שהם התאחדו עם 'הקיבוץ המאוחד', ואיזה באסה שלא ביקשתי את ההוצאה הזו כדי לגוון מעט את הספרים משנה שעברה. אבל לא נורא. מיד קיבלתי לידי שלושה ספרים, שאת הראשון כבר סיימתי: "זאבים בשלג" של אורלי ויינר קראוס. אתם בטח לא זוכרים, אבל גם שנה שעברה קיבלתי ספר שלה לקראת שבוע הספר. מסתבר שמדובר באחד מרבי מכר שאני חייבת להיות בקיאה בהם, וגם מסתבר שהיא מוציאה בכל שנה אחד לקראת שבוטע הספר, וכמובן מסתבר שכל הספרים האלה הם פשוט- זבל. ובכל זאת קראתי את כל ה500 ומשהו עמודים, כי בכל זאת- משלמים לי על זה. חברותיי החדשות לעבודה קיבלו את מדור הספרים לילדים, ועוד צהלו ושמחו שאין הן צריכות לקרוא ספרים כהכנה מראש, ובכלל זה הרבה יותר קל. ואני שואלת: אם זו לא עדות אופי- אז מה כן?

ההרצאה עצמה היתה שכפול פחות או יותר מדויק של זו משנה שעברה, אך זה לא הפחית מאומה. ההרצאה דיברה פחות על מכירות ויותר על צמיחה אישית והתפתחות, והיה מאוד מעניין לשמוע. נקודה לדוגמא: המדריך ביקש מאיתנו לנסות ולהרים את ידינו גבוה. כולנו הרמנו, אך הוא הניד ברשו לשלילה ואמר: "לא, ביקשתי ממכם לנסות להרים את היד!" ולאור מבטינו התמהים הסביר: לא ביקשתי להרים את היד, אלא לנסות, אבל זה בלתי אפשרי עבור פעולה פשוטה כזאת. אי אפשר לנסות. עושים. וככה אני צריכים להיות לגבי כל עניין בחיים: לא לנסות, לא להשתדל- פשוט לעשות, כי הרי מה שמונע מאיתנו זה בד"כ- אנחנו והרצון שלנו.

סתם נקודה למחשבה.

שבוע טוב שיהיה!