"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

לא מתאים לי לדבר אקטואליה, אני יודעת. בכלליות אני לא עצמי לאחרונה.

אני בטח אשמע הזויה לחלוטין, אבל אני אקח את הסיכון:

כולנו לוקחים ללב את יום הזיכרון. את הסיפורים קורעי הלב של הבנים שהלכו ולא ישובו.

אבל אני.. איך אסביר. אני ממש מרגישה אי צדק, לגבי אחרים. הגורל פספס אותי. אני הייתי אמורה לעבור את זה גם. לא שאני רוצה במיוחד, זה פשוט.. היה צריך לקרות. ובמקום זה- זה קרה למישהו אחר. לאמא אחרת, לאשה אחרת, בת, אחות. כל האנשים האלה איבדו אדם, ואני לא. משהו פה ממש לא בסדר.

אוף, עיזבו. 

השיר שהכי מסמל מבחינתי את יום הזיכרון הוא: "היו לילות" של אסתר עופרים. ממליצה בחום.

אשכרה ניהלתי עם אדם היום את השיחה הבאה:

אני: "מה, אתה סוגר את חדר המחשבים?"

האחראי: "כן, יש טקס של יום הזיכרון!"

אני: "אבל אני רעבה!"

קולטת מה לא בסדר במה שאמרתי..

אחראי: "אבל.. אין שם אוכל".

היום הבחור החמוד פגש אותי אחרי השיעור ושאל בצורה מסתורית: "תגידי, יש לך קצת זמן עכשיו?"

אני אמורה להגיד: "האמת היא שיש לי ממש עכשיו פגישה עם מרצה בקשר לעבודה קבוצתית שאני אמורה להגיש.." ובמקום זה אומרת: "כן, בטח!". "זה בקשר למעבדה?" הוא עונה בשלילה.

"אוקיי.. האם אתה לוקח אותי לאיזה ניסוי?" גם זה לא..

"אז מה העניין?"

הוא: "טוב, האמת שאני צריך שתעזרי לי עם איזה מבחן..."

קיצר- מה מסתבר? לבחור היה איזה מבחן בעברית שהיה צריך לעבור [עולה חדש], לא היה לו כוח לעשות, והוא ביקש ממני לעשות את זה בשבילו! ומה אתם חושבים שעשיתי?

ברור שהסכמתי. אה וקיבלתי 90.

ואז זה הכה בי: אני קלישאה. אם הוא היה מבקש ממני לקפוץ מהגג בשבילו, רוב הסיכויים שהייתי אומרת כן.

סתם. נראה לי שאני מושפעת מ"סקראבס", שתמיד מראים שם אלטרנטיבה דמיונית והזויה-מצחיקה לכל מצב.

וכמובן שאיחרתי לפגישה עם המרצה, אבל זה היה בקטנה.

וכך נוצלתי בעדינות [במקום "באכזריות"].

כל פעם שאני מספרת לאנשים על הבחור מהדייטים הם רק אומרים כמה הוא חמוד..

הוא באמת חמוד. והוא טוב אלי. ורציני לגבי. נראה לי שמבחינתו אפשר להתארס גם עוד חודש.

אבל אני לא יודעת.. משהו חסר לי.

משהו חשוב.

ואני כל כך רוצה לספר על כל הספרים שקראתי לאחרונה, אבל העצלנות מונעת ממני. מה יהיה עם זה?

וכן, אני מודעת לכך שהפוסט הזה הזוי. אני מאשימה את השעה.

וזהו. שיהיה יום זיכרון משמעותי.

השבוע היתה הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית לבינתיים.

היא אמרה לי כמה מהמסקנות שלה, למשל- שהפחד שלי שאחרים לא יקבלו אותי כה גדול, עד שאני מבטלת את רצוני מפני כולם. ואז היא שאלה: "אבל איפה את?" "מה לגבי מה שאת רוצה?!"

אני יודעת שהיא צודקת, אבל השאלות האלה קשות מדי. אני לא יכולה להתמודד איתם עכשיו. מנסה לא לחשוב.

ובכל זאת- משהו השתנה. קשה לי להסביר, אבל כנראה שחלק מהדברים האלה באמת חילחלו טיפה.

אחד הדברים שאני אוהבת בבחור הנוכחי- הוא פשוט גורם לי להרגיש כל כך בנוח. אני לא צריכה להרשים אותו, ואני לא מתביישת או מנסה להסתיר כל מיני דברים. אני פשוט... אני. לפחות חלק מהזמן- שזה שיפור.

השבוע אני הייתי אחראית על ארגון הדייט השבועי. הצעתי את פארק רעננה. נסענו והיה ממש נהדר. הסתובבנו, ובאיזשהו שלב התיישבנו והוצאתי שוקו חם שהכנתי לנו, והוא די התלהב. דיברנו יחסית לעומק. לפחות יחסית לשאר הדייטים עד כה שהיו אמנם כיפים אבל די שיטחיים. דיברנו על הדת, ועל דייטים, ועל הישיבה שלו, והוא סיפר לי על כל מיני דברים שהוא התמודד איתם. אני מצידי ניסיתי להיות כמה שיותר פתוחה, ואפילו החמאתי לו על הזקן [תקופה מבורכת של זקנים].

נראה לי שזה מתקדם טוב.. למרות ההתסייגויות, וכמובן שיש הסתייגויות.

מחר מועד ב' די גדול וחשוב. כמו תמיד לפני מבחנים יש לי הרגשה מצד אחד של "עשיתי מה שאפשר", ומצד שני "לא עשיתי מספיק..". אבל די הפנמתי את העובדה שהממוצע שלי לא יהיה מספיק לתואר שני. הסיכוי היחיד שלי הוא להפגיז במתא"ם. אני תולה בזה מעט תקוות. לא גדולות מדי שישברו אותי, ולא נמוכות מדי שיפריעו למוטיבציה.

המוסיקה חסרה לי. ממש. בכלל לא היה מזיק לי להסתגר עכשיו בחדר עם מוסיקה שמחה ולרקוד עד לקריסה טוטאלית. אבל בינתיים מסתפקת בלשיר לעצמי שירים שקטים ומלנכוליים-משהו.

זה הכל. סתם פוסט קטן.

שבת שלום שתהיה.

הסיבה היחידה שאני כותבת עכשיו היא כי מתפוצץ לי הראש בכדי לעשות כל דבר אחר [כמו ללמוד, למשל. הו, כמה שאני צריכה ללמוד..], אבל מוקדם מכדי ללכת לישון! אז לקחתי כדור ואני מחכה שישפיע..

קצת מוזר לי להגיד, אבל היום יצאתי לטיול.

הבחור הנוכחי הוא פריק של טיולים. עכשיו, עקרונית, אני לא ממש הטיפוס של טיולים. אני חולת טבע. אבל מסלולים והרים ונסיעות ארוכות- כל זה לא בשבילי. ואף על פי כן הוחמאתי כשהוא ביקש ממני לשריין יום אחד מחול המועד שלי [אילו רק ידע כמה מעט תוכניות היו לי לחול המועד הזה..] כדי שנטייל, כל זאת עם אינספור הסתייגויות של 'את לא חייבת אם את לא רוצה', 'באמת, זה בסדר אם תגידי לא, בסדר גמור..' ובקושי נתן לי להכניס משפט של הסכמה.

חשבתי שהטיול יכול להיות הזדמנות טובה [וארוכה!] לבחון אותנו, איך העסק מסתדר.

אז נסענו לכרמל. כמובן שהוא ארגן הכל. יצאנו ב9, הצלחנו לא להתקל בשום פקק ולהגיע ליעד תוך שעה, ומעט אחרי 10 התחלנו את המסלול, שהיה יפייפה, אבל לאחת לא-בכושר שכמותי- כל הטיפוסים גרמו לי לקוצר נשימה, וממש התביישתי ליד כל הילדים שבאו מהכיוון ההפוך. למזלי נראה שהבחור ציפה ממני אפילו לפחות מכך, אז שנינו יצאנו מרוצים.

סיימנו את המסלול תוך קצת יותר משעתיים. היה הרבה נוף יפה, ורגעי מנוחה שקטים שקטים מתחת לעץ בין ההרים, פשוט שקט ושלווה שלא מהעולם הזה. לצערי כל רגע יפה כזה הגיע לקיצו בסופו של דבר. דיברנו הרבה, צחקנו, הוא ניסה להרים מורל, אני ניסיתי לשדר לו שאין שום סיכוי שאני אזרום איתו בעניין, הוא נראה מגוחך עם משקפי השמש, אני כנראה נראתי מגוחך עם כובע המצחייה, וכך המסלול הגיע לסיומו. אחריו ירדנו לחוף הים לאכול, שם פגשנו איש הזוי מנהריה, שסיפר שהעיר מוכנה לבוא הגאולה:

"יש שם הכל! אליהו הנביא כבר הגיע, בית המקדש עומד לקום, ואתם יודעים מה הדבר היחיד שעוד חסר?"

"החמור?" שאלתי בתמימות.

"בדיוק! הגברת צודקת!" אמר ברצינות מפליאה [אמאש'ך גברת!]

הדרך חזרה היתה די מסוייטת, כי כנראה לא שתיתי מספיק [שטויות! שתיתי מלא!] והרגשתי רע ממש. עקב כך המעטתי בדיבור. אבל אני חושבת שזה היה בסדר בהתחשב באחת השיחות שניהלנו על ההר:

"בשיעורים על זוגיות אצלנו בישיבה, הרבנים אמרו לנו פעם: 'הרבה בחורים מפחדים משתיקות בדייטים. אל תפחדו! גם שתיקות זה טוב!' "

"זה קטע של בנים". עניתי. "לבנות אין בעיה עם שתיקות". לא ידעתי אם זה נכון, אבל ניסיתי להבהיר שלי עצמי אין בעיה עם שתיקות.

בדרך הלוך שמענו את הדיסק "סוף עונת התפוזים" המצוין שהצטיידתי בו, ובדרך חזור שמענו את אחד האוספים האנכרוניסטיים שלו, של שירים שעבר זמנם, בסגנון שוקולד-מנטה-מסטיק, וכו'. [כל השירים לוו עם זמזומים, תיפופים, וקולות מעצבנים במיוחד מצידו], אבל בסוף האוסף פתאום הציף אותי נוסטלגיה השיר: "שלג על עירי". נראה לי שלמדנו אותו ביסודי באחד משיעורי המוסיקה. אני חושבת שאני זוכרת כמעט כל שיר שלמדנו בשיעורים האלה. שירי ארץ ישראל הישנה. אהבתי מאוד את השיעורים האלה.

הנסיעה המסוייטת לבסוף נגמרה, ומצאתי את עצמי בבית בשעה מוקדמת להפליא של צהריים, ועם כאב ראש שלא עוזב אותי מאז. נהנתי מאוד, אבל הו, כמה שרווח לי- לצאת מהאוטו בכלל, ולחזור הביתה בפרט. אני כנראה פשוט לא טיפוס של טיולים אחרי הכל.

מה יהיה עם הבחור? לא יודעת. נמשיך, נזרום, נראה מה יהיה.

בסוף השבוע מתוכנן לי יום-הולדת-באיחור ע"י חברותיי [טוב,חברה]. ונראה לי שממש כולן תבואנה, ואפילו בני הזוג של כולן. עוד לא נבחרה מסעדה, אבל נראה שיהיה שמח (:

מגיע לי, לא?

חברותי הציעה שאזמין את הבחור להצטרף, אך זה נראה מוקדם מדי לכל הדעות [טוב, הדעה שלי].

זה הכל. שיהיה המשך חג נפלא, ומי יתן שהשבוע הזה לא יגיע לסופו לעולם..

מצד שני, אם לא יגיע לסופו אני אמשיך לגווע ברעב, לפנטז על חמץ וקטניות, ולסיים כל מסכת יסורים כזו עם תפוחי אדמה על שלל צורותיהם.

צ'או.

עריכה:

פתאום קלטתי שלא אמורים לחגוג בספירת העומר. בלעכס.