"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

הנה שאלה, אולי פשוטה אבל צריך לתת עליה את הדעת:

למה יש שבת? זתומרת, למה אנחנו מצווים לשמור אותה? מה העניין?

-נו באמת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי"- כמו שאלוקים נח ממלאכתו אשר עשה- כך גם אנחנו.

אבל שניה, מי אמר שאלוקים באמת נח? אולי פשוט.. לא היה לו יותר מה לעשות? לקח לו ששה ימים, ברא את כל העולם, סיים, והגיעה השבת! כלומר, אין כאן באמת מנוחה אלא סיום.

-נו, ואז מה?

אז מה הקשר אלינו? אנחנו בני האדם אף פעם לא "מסיימים", תמיד אנחנו בעשיה, מהולדתנו עד יום מותנו, אנחנו עסוקים ב..לחיות! איפה פה הטעם למנוחה?

-כן, יש בזה משהו..

אבל!

כתוב גם: "אשר ברא אלוקים לעשות". תחביר קצת מוזר, לא? "ברא לעשות"? היה צריך להיות כתוב אשר ברא אלוקים ועשה! יש פה רמז שהעבודה עדיין לא הסתיימה! יש עוד מה לעשות!

-אבל מה עוד יש לעשות אחרי כל מה שאלוקים ברא בשישה ימים?

אומרים הפרשנים: בית המקדש! המשכן!, זה מה שהקב"ה התכוון לעשות, כשבדיוק נכנסה שבת, והיה צריך לנוח. ואם הוא נח- גם אנחנו ננוח.

[קרדיט לרדיו קול חי  (:]

שבת שלום שתהיה!

נתחיל בבשורות טובות: נולדה לי אחיינית! היא היצור הכי קטן בעולם, מתוקה וחייזרית [הם תמיד חייזרים כשהם נולדים!], ועונה לשם מיכל (: מה שמוזר הוא כדלהלן: היא נולדה בלילה שבין שלישי לרביעי, ועד יום שישי עוד לא החליטו על שם. לי לא רמזו על כלום, אבל ביום חמישי בדרכי השבועית לספריה, ממש היתה לי הרגשה חזקה שככה יקראו לה. מיכל. אני אפילו ניסיתי לחשוב על מה עולה בדמיונם של אנשים שונים שאני מכירה, כשמציגים להם את השם 'מיכל', כי זה תמיד נורא מעניין שאנשים יוצרים מין טיפוס של השם- על פי האדם המשמעותי ביותר עבורם שנשא את אותו השם- והרושם הזה חזק בצורה מפתיעה, ויכול להחזיק מעמד שנים! למרות ששם הוא רק שם.

אני יודעת על עצמי שפעם אהבתי איזה בן, שבאופן טבעי עונה לשם מסוים. ובשנתיים האחרונות כנראה הגיע לבניין שלנו אדם הנושא את אותו השם, ולאותו שכן יש חברים ערסים שצועקים לו מלמטה בערך פעם בשבוע- וזה כל פעם מחרפן אותי, השם. למרות שעברו שנים.

טוב נסחפתי.

אז למי שלא שם לב- אני עדיין בטירוף של ספרים, לא משנה שאני מוקפת עבודות ומבחנים [אני אמורה להכין עבודה על צ'ייקובסקי ואין לי ממש מושג מה לעשות עם זה]. הספר האחרון שנקרא בשבת, במקביל לפרק על תפיסה קוגניטיבית למבחן- 'קרוב להפליא ורועש להחריד'/ג'ונתן ספרן פויר. זה ספר כל כך מקסים. מהסוג שאתה לא רוצה שהוא יגמר, אבל לא יכול להפסיק לקרוא אותו. קצת מזכיר ספרים אחרים שנכתבים מנקודת מבטו של ילד, ולא סתם ילד, אלא אחד מיוחד. ספרים נוספים בסגנון: 'המעשה המוזר של הכלב בשעת לילה', 'קשר עין', ועוד.

ועוד דבר- הסופר הוא בעלה של הסופרת ניקול קראוס, שספרה 'תולדות האהבה' מקסים לא פחות. והמקסים ביותר הוא שבתחילת הספר יש הקדשה: "לניקול, ההגדרה שלי ליופי". אני מקווה שהציטוט מדויק, כי התינוקת ישנה בחדר שלי ואני מפחדת להיכנס ולהעיר אותה. זה לא מקסים? אם מישהו היה מקדיש לי ככה, ועוד כזה ספר- הייתי מעניקה לו את עצמי לנצח, או לפחות לתקופת זמן ארוכה ומכובדת לכל הדעות.

הקדשות מדהימות נוספות:

השיר 'אילנה' שכתב אביב גפן לאילנה ברקוביץ' בזמנו:

"את עוד צבע של הקשת, את כמו פרדס אחרי הגשם". מי צריך יותר?

ויש גם את ברליוז. הקטור ברליוז כתב את הסימפוניה הפנטסטית הידועה שלו אחרי שהתאהב בשחקנית מפורסמת. במהלך הפרקים הראשונים הכל טוב ויפה, יחסית. הוא מקדיש לה מין מוטיב קטן וחמוד, שחוזר ומופיע לאורך כל הפרקים בצורות שונות ועובר פיתוחים. ברליוז צירף למאזינים תוכניה שבה הסביר מה קורה בכל פרק. פרק מס' 1: הגבר רואה את אהובתו רוקדת בנשף, ומסתכל עליה מהופנט. פרק מס' 2: הגבר בורח לאחו להתבודד עם מחשבותיו, אך גם שם דמותה ממשיכה לרדוף אותו. אבל במציאות העלילה מסתבכת, והוא מגלה שהיא בוגדת בו. ובהתאם לכך, הפרקים האחרונים בסמפוניה הם: מס' 4: העליה לגרדום- נחשו מי? ומס' 5: שבת המכשפות,-שוב, נחשו מי המכשפה- פרקים די מחרידים שנשמעים בדיוק כמו שגרדום ומכשפות אמורים להישמע.

טוב, שוב נסחפתי. אני כנראה עייפה ממש.

איזה פוסט על כלום.

לילה טוב ושבוע טוב!

אתם שומעים את זה?

אתם מצליחים להרגיש?

זה גלעד שליט, והוא עוד מעט חוזר.

אני כבר מתארת לעצמי את כל עם ישראל דבוק למסך הטלויזיה, לא מאמין למראה עיניו, לא מאמין שמה שחלם זמן רב כל כך התגשם. אין לב שישאר אדיש. אין עיניים שישארו יבשות.

מעניין איך זה יהיה אחרי שתחזור. בטח כולם יתעניינו מה היית מצביע בבחירות, אם יכלת. בטח תוציא איזה ספר, אולי תצטרף לחיים הפוליטים, ואולי תתבודד לך בשקט. איזה כיף יהיה להתעסק בכל הזוטות הללו ביום שאחרי.

אח, גלעד.. המשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה' מעולם לא הרגיש חזק יותר, אמיתי יותר.

ואחר כך, אחרי שכל התמונות ירדו והססמאות ישכחו, אולי אכתוב לך מכתב ביישני ומהוסס, ואולי פשוט אשב ואתענג על הידיעה שאתה איתנו. כי בעצם, איך אפשר להסביר געגוע לאדם שמעולם לא פגשתי? דאגה תמידית לחייל שאינני יודעת עליו דבר..

אל תתיאש, אתה שומע? קרוב היום. קרוב מאוד.

רק עוד קצת.

מחכה ומייחלת, אני.