 כינוי:
מתחזקת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
חנוכה
כבר חודש שתפוס לי הצוואר.
זה קרה למישהו? צוואר תפוס במשך חודש שלם?! אני לא מאחלת את זה לאף אחד..
דברים שעשיתי בימים האחרונים:
ביום רביעי שעבר נסעתי ליום עיון לחנוכה במדרשת יעוד בירושלים. לביקור היו שתי סיבות: הראשונה היא הרצון ללמוד קצת לקראת החג, והשני הוא לבדוק מדרשה. אכן כן, יש לי מין רעיון ללמוד במדרשה שנה הבאה. אני יודעת שזה לא כל כך מקובל- זה בדרך כלל פרק בחיים שעושים אחרי התיכון/שירות לאומי ולפני הלימודים האקדמיים, אבל אין באמת כללים בעניין הזה. בכל מקרה זה סתם רעיון שאני משתעשעת בו.
היום עיון היה ממש מעניין. בהתחלה היתה שיחה על משמעות החג, ואמנם ברור לכל שהחג בא ללמד אותנו על ביטחון ב-ה' ע"י כך שיהודה המכבי ראה פך שמן קטן, אך לא דאג לגבי מה שיקרה מחר, אלא הדליק ובטח ב-ה', והנס לא אחר לבוא. זה נכון. אבל יותר מכך- אפשר ללמוד מהחג הזה על הסתכלות בנקודות החיוביות. כשיהודה המכבי נכנס למקדש הוא ראה אותו במצב מזעזע ומחריד. אבל במקום להסתכל על כל ההרס והחורבן, על כל הרע והמכוער- הוא בחר להסתכל על נקודה קטנה של אור: על פך שמן קטן. ואיתו הוא הדליק את המנורה.
וזה מתקשר לעניין ה'מוסיף והולך', כפי שאני נוהגים ע"פ בית הלל, ולא ע"פ בית שמאי שטענו שצריך להדליק ביום הראשון את כל הנרות ואז להפחית. המטרה היא להתחיל מאור אחד קטן. רק אחד! רק נקודה קטנה חיובית בתוך כל העצב והיאוש, והנר הזה יעשה את מה שאש תמיד עושה: היא מוסיפה ומתפשטת בלי לגרוע מעצמה- נותנת עוד ועוד אור.
אחר כך היה פאנל מאוד מעניין בהשתתפות אורי אורבך, הרב ברוד דובר חב"ד, ועוד אנשים חשובים אחרים, בנושא הפצת האור, היינו- קירוב לבבות והחזרה בתשובה.
ביום ראשון הייתי בכנס "התבגרות בקורי הרשת". זה כנס שמיועד למתנדבים בעמותות שונות כמו ער"ן, על"ם וכן העמותה שאני מתנדבת בה, כמו גם לאנשי מקצוע וטיפול- יועצים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים.
הרעיון של הכנס היה שהאינטרנט הפך להיות חלק כל כך מרכזי בחיי הנוער, כך שחשוב לאנשים שעוסקים במתבגרים להכיר את הכלי הזה, להבין אותו מבחינה פסיכולוגית ולהשתמש בו כדי לעזור להם.
רעיון יפה אחד מיני רבים כל כך היה מונח שטבע אחד הדוברים: שאינטרנט הוא כמו שפה. יש את האנשים שגדלו לתוכה- בעיקר מתבגרים של שנות האלפיים, ששוחים בה ומרגישים הכי טבעיים בעולם. ומצד שני יש את האנשים המבוגרים יותר בד"כ, שאמנם למדו איך להשתמש באינטרנט, אך הם תמיד ירגישו בו מעט לא נוח, כמו בשפה זרה. ואיפה אתם נמצאים? אתם יכולים להיעזר בשאלה הבאה: עד כמה טבעי לכם להשתמש בגוגל/ויקיפדיה כשאתם רוצים לברר משהו? בשבילי, למשל, זה הפתרון הראשון והמיידי.
והיום, אחרי מחשבה עמוקה והרבה שכנוע עצמי, הכנתי לי בראש תכנית שיחה, לקחתי נשימה עמוקה, והתקשרתי לחברה שרבתי איתה לפני כמה חודשים ומאז לא דיברנו.
אמנם לא היתה שיחה רגשנית ומשתפכת. יחד עם זאת היתה שמחה בקול שלי. ושלה. בעיקר אני דיברתי, אבל זה בסדר. הצעד הראשון קרה, ועכשיו צריך לתת לדברים לזרום, אני מניחה.
ופתאום שמתי לב שכבר לא תפוס לי הצוואר.
נ.ב: השמיים בחורף הם פשוט יצירת אומנות. אני ממליצה לכולכם להרים עיניים למעלה מדי פעם. בעיקר בשעת דמדומים, או באור יום.
חג שמח ומלא אור!
| |
little things
דברים קטנים שמשמחים אותי:
*צחוק של תינוקת, בת של בת דודה שלי, כשאני מפריחה מולה בועות סבון. תקשיבו- הילדה פשוט השתגעה! ראו שהיא לא מבינה מאיפה הן באות ולאן הן נעלמות, ולא הפסיקה לסובב את ראשה ימין ושמאל כדי לקלוט את גודל הפלא.. צחוק של ילדים הוא דבר כה מדבק :)
*שירים של סטינג, אליו פיתחתי התמכרות לאחרונה. למי שלא מכיר אני ממליצה בעיקר על: fields of gold ו-shape of my heart.
*למצוא פרפר נח על הדלפק בחנות, ולקול צעקותיה של חברתי לעבודה לאחוז בו בעדינות, להניחו בכף ידי ולהוציא אותו החוצה.
*למצוא גמל שלמה מקפץ על הדשא בעוד אני יושבת באוניברסיטה על כר דשא ומנסה ללמוד. ניסיתם פעם למצוא גמל שלמה בדשא? זו משימה לא קלה בכלל! ליצורים האלה הסוואה מושלמה: הם בדיוק בצבע, בגובה ובעובי של גבעול דשא, רק שיש להם גם עיניים קטנטנות שקשה לשים לב אליהם. כמובן שמרגע שמצאתי אותו לא יכולתי להניחו לנפשו..
*לדעת שיש מקום אחד בכל האוניברסיטה, מקום יפייפה, שהוא ככל הנראה אך ורק שלי [קשה לי להאמין שמישהו אחר מספיק משוגע כדי למצוא אותו].
*הליכה ברחוב בשעת לילה מאוחרת, שעה קלה אחרי שירד גשם. לנשום עמוק ולשאוף פנימה את האוויר הזך.
אגב ההליכה הנ"ל, שהתרחשה אתמול בלילה: אני זוכרת שהרגשתי מאושרת, ואז אוטומטית עלו כל הקולות הפנימיים הרגילים: "למה נראה לך שאת מאושרת בדיוק? אין לך אהבה, אין לך חברות, אין לך שום תוכניות לעתיד", אבל פשוט השתקתי את הקולות האלה אחד אחד, ואחרי שכולם כבו חזרה תחושת האושר. זה נראה לי כמו תרגיל טוב.
כבר יותר משבוע שהגבעה הירוקה שליד הבית שלי, שהאגדה מספרת שעל שמה נקראת העיר- אך יש שיחלקו, מכוסה בעשרות צבי-ענק וחיפושיות-ענק.
עכשיו אני אהרוס ואגיד שמדובר בצבים וחיפושיות מגבס. במשך כמה ימים הן נחו להן שם, לבנות, ואז יום אחד הגיעו המוני ילדים וצבעו את כולם במסגרת איזשהו פרויקט של צביעה אקולוגית. ועכשיו הדשא מכוסה צבים וחיפושיות בשלל צבעים, וזה פשוט יפייפה.
וכל פעם בדרכי הביתה אני דואגת לעבור לידם- ואם זה לא בדרך אז אני עושה עיקוף קל.
הנה לכם מראה המשמח את הלב.
אתמול בעבודה הכנתי מספר לא נתפס של קרפים! [ע"ע קרפ צרפתי], וזאת כאשר עד לפני אתמול הכנתי קרפ רק פעם אחת, והוא יצא כה כושל עד שאפילו אני לא יכולתי לאכול אותו. ועכשיו אני מומחית לקרפים. הבעיה היא הכוויות שאני מקבלת מהפלטה. הנזק הרב ביותר נגרם לזרוע השמאלית שלי, שמכוסה בכוויה אדומה ארוכה בצורת ברק. במבט ראשון הסתכלתי וחשבתי: "איזו צלקת מכוערת". ואז ברגע העוקב ראיתי את הצלקת כחלק מהיד שלי, ואמרתי: "איזו צלקת יפייפיה".
אני לא בטוחה שתבינו, אבל אני מבינה, וזה מה שחשוב.
שיהיה שבוע טוב.
| |
המשבר האחרון כבר מאחורי.. ומה שמוזר הוא שהדבר שהוציא אותי ממנו הוא טוקבק של אדם חכם וכנראה גם דתי לאיזושהי כתבה בYנט [נשמר במועדפים].
הפסיכולוגית שלי חולה כבר שבועיים, אבל עוד לפני שחלתה היא ניסתה רבות לשכנע אותי ללכת לטיפול קבוצתי, בנוסף. בהתחלה סירבתי בתוקף, אבל בסוף הבנתי שככל שאני יותר מתנגדת ומתחלחלת מהרעיון- ככה למעשה הוא יותר טוב בשבילי.
אז נקבעה לי פגישת יעוץ עם מנחי הקבוצה, ואני ציפיתי שזו תהיה סתם החלפת אינפורמציה: שהם יגידו לי מה קורה שם ואני אגיד להם למה אני מצפה וכו', ובמקום זה היה מדובר בעוד טיפול פסיכולוגי קצר מועד- מחדש. וזה ממש עצבן אותי, כל ההפרדת רשויות בקליניקה הזאת. כל פעם אני צריכה לעבור את זה מחדש עם אדם אחר- פעם עם הפסיכולוגית שמקבלת את החדשים, אחר כך עם המאבחנת, אחר כך עם הפסיכולוגית שלי ועכשיו שוב עם החברה' האלה. זה נורא לא כיף לעבור את זה כל פעם מחדש, להתחיל לספר על כל המצוקות, הפחדים, החרדות [וכמובן שכל פעם מתווספים עוד קצת], וכל פעם מחדש הם יבררו מתוך הדברים הפחות קשים וייגעו דוקא בנקודות הכי כואבות, ויחטטו עמוק בפצעים, וכמובן שהם גם צריכים לגרום לי לבכות כי אחרת כל העבודה הזאת לא שווה [אני אומרת את זה בציניות אבל למעשה זו האמת], למרות שבמקרה שלי לא צריך לעבוד יותר מדי קשה, אני מחזיקה מעמד גג חמש דקות מרגע שאני נכנסת לחדר.
ואם יש משהו ממש מעצבן בפסיכולוגים, זה כשהם אומרים: "אני שומע שאת אומרת X, אבל למעשה זה נשמע שאת מתכוונת להגיד בדיוק את ההפך". זה מעצבן נורא, כי אם אני אומרת משהו, אני בדרך כלל מתכוונת אליו!!. למרות שלפעמים זה נכון.
בקיצור נמצאתי מתאימה. הידד.
וכמה מילים על העבודה החדשה:
אני אוהבת אותה! היא כזאת שמחה. באמת שאחד הדברים המשמחים זה למכור לאנשים גלידות ודומייהן. בדרך כלל קניית גלידה היא החלטה ספונטנית [בניגוד לקניית בגדים או צעצועים למשל], וממש רואים איך כל מי שמגיע לקנות הוא במצב רוח טוב, וזה מדביק אותך. אני לא מפסיקה לחייך. גם אין הרבה עבודה, אבל יש מספיק בשביל לא להשתעמם למוות, ושאר המוכרים ממש נחמדים [בדרך כלל בחורף זה אחד במשמרת, אבל כרגע אני מצטרפת לאחרים כדי ללמוד..].
במוצ"ש יצאתי עם ידיד לראות את הסרט 2012, ולהלן התובנות:
#אם לסכם את הסרט ב5 מילים: מדובר ב"כשארמגדון פגש את טיטאניק".
#היה אפשר לקצר את משך הפעלולים ב..רבע שעה בערך. אבל זו רק אני.
#שמתם לב שעם כל התיבות שהיו בסוף- לילד קראו "נוח"?
#מסרים לא סמויים: נשיא ארצות הברית אידיאליסט רחום.
גזענות- האפרואמריקנים הם הלבנים החדשים. בנוסף הרוסים יצאו תככניים לגמרי, לא היתה אפילו דמות רוסית מוסרית אחת!
שוביניזם- שמתם לב שרק הגברים כל הזמן מצאו דרך להציל את המשפחה, בעוד הנשים פשוט.. שמרו על הילדים?
טוב, בזאת סיימתי.
יום נעים!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
