"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

נכתב אתמול בשעת לילה מאוחרת:

"

אני צריכה מישהו שיאהב את השירה שלי.

אני צריכה מישהו שיאהב את השתיקות שלי.

אני צריכה מישהו שיאהב את הנגינה שלי, למרות שחייבים להודות שהיא לא ממש טובה. או שלחילופין הוא לא יבין כלום במוסיקה ויתפעל.

אני צריכה מישהו שיאהב את התלתלים שלי.

אני צריכה מישהו שיאהב את הגומות חן, השקועות בפנים העגולות-מלאות שעומדות בסתירה מוזרה לגוף הצנום.

אני צריכה מישהו שיאהב את חוסר ההחלטיות שלי, ומצד שאני את האובססיות לדיוק, סדר ונקיון.

אני צריכה מישהו שיאהב את הקיצונויות שבי, את הרגע המאושר שמגיע אחרי רגע אומלל בגלל דבר של מה בכך.

אני צריכה מישהו שיאהב את הבריחות שלי מהמציאות על בסיס קבוע, לתוך ספר קסום או סרט טוב.

אני צריכה מישהו שיאהב את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון.

אני צריכה מישהו שיאהב אותי גם כשאני הכי רוצה וצריכה להיות לבד.

"

כן אני יודעת שזה קטוע. כתיבה אומנותית אף פעם לא היתה הצד החזק שבי..

היום הראשון של החורף הגיע באופן רשמי ובלתי ניתן להכחשה, מה שכמובן הביא לסערת רגשות.

והיה שלב ביום שכל כך רציתי לסמס את המילה "חורף", ואותה בלבד, לאדם שיבין בדיוק מה המשמעות של ארבעת התווים האלה בשבילי, ויזדהה כי המשמעות תהיה זהה גם לגביו..

לצערי יכולתי לחשוב רק על שני אנשים כאלה, ולשניהם זה לא היה מתאים בעליל לשלוח הודעה כזאת.

אז נשארתי עם הרצון, ועם החורף המדהים הזה.

שני דברים נחמדים אחרים קרו היום:

1. התקשר אלי האחראי על ההתנדבות והודיע לי שעברתי את התרגיל האחרון בהצלחה, ושיבח והחמיא, ושלח אותי לדרכי. אני באופן רשמי מתנדבת מן המניין. מה שעושה לי טוב על הלב, גם כי הצלחתי, וגם כי זה בהחלט נותן לי מטרה כלשהי, עכשיו כשאני מכלה את ימיי לריק. וההתנדבות הזאת כל כך חשובה..

2. בזמן הטקס ליצחק רבין ישבתי וקראתי מאמר על ספסל בחוץ, כשלפתע הגיע בחור דתי ונחמד והתיישב לידי, ואחרי כמה דקות גם פצח איתי בשיחה.

וזה תמיד נחמד, כשבנים באים ומתחילים. בעיקר כשהם דתיים.

אז ישבנו ודיברנו קצת יותר מחצי שעה. היה לי ממש כיף לדבר איתו, ומעניין. הבנתי כמה שהתגעגעתי לדבר עם מישהו בלי לפחד.

וזאת למרות שידעתי שאני לא רוצה יותר מזה. לא איתו.

אז דיברנו עד השיעור, ונפרדתי ממנו ב "אז נתראה". וזה היה בסדר.

וזהו.

שבת שלום שתהיה.

ותזכרו: החורף הגיע, ואיתו הידיעה שהכל יהיה בסדר :)

זהו, אני והבחור גמרנו.

או שאפשר לומר שהוא גמר איתי..

בכל הזמן האחרון הוא היה ממש לא בטוח, לא נלהב ומרוחק, ואתמול אילצתי אותו להחליט, והוא אכן החליט.

מצחיק, בהתחלה חשבתי שזה תלוי בי, שהוא בעצם בוחן את המחוייבות והרצון שלי, אז עשיתי את מה שיכולתי כדי להראות לו שאני רוצה. אבל אתמול הבנתי שזה לא תלוי בי, הוא פשוט לא רוצה.

יכול להיות שזה דפוס אצלי.. גם את האקס אילצתי החליט, נתתי לו סוג של אולטימטום, למרות שהפציר בי להשאיר את הדברים כמות שהם, אבל אני פשוט לא מסוגלת להיות בחוסר ודאות. אני מעדיפה על פניו אפילו ודאות שלילית.

האמת שקשה לי לא לראות את הצד הקומי שבעניין:

מי עוד יכול להגיד שבשבוע אחד גם פיטרו אותו מהעבודה וגם נעזב ע"י הבן/ת זוג, ולא להיות דמות מְספר?

אבל המצב לא כל כך טוב, כפי שאתם יכולים לתאר.. אני אומנם לא יושבת ופורצת בבכי, אבל אני מלאה בתחושה אינסופית של ריקנות. היום סיימתי ללמוד ולראשונה פשוט לא התחשק לי לחזור הביתה אחר כך, למרות שסיימתי מאוחר. הסתובבתי במחלקה, נכנסתי לספריה, ניסיתי להדפיס משהו וכשזה לא צלח ישבתי וניסיתי לתקן את המכונה, למרות הכישורים המעטים שלי במכונאות, רק כדי לא להישאר חסרת מעש כמו שאני עכשיו..

אחר כך התקשרתי לחברה שהציעה לי אתמול שנצא [מה שלא היה קורה אם לא הייתי מתקשרת אליה ומודיעה על הפרידה], ובסוף גם זה לא קרה. לא יודעת, כנראה זה ממש מופרז מצידי לצפות שחברות שלי יתמכו בי מצבים כאלה..

זה כנראה מגיע לי כי עשיתי בחירה לא נכונה של חברות, אז בעצם אי אפשר לבוא אליהן בטענות, רק אלי. אבל נמאס לי להתאכזב. זהו, אני מוותרת סופית.

נורא מתחשק לי לעבור לגור במקום חדש, סביבה חדשה, אנשים חדשים, חלומות חדשים..

אבל שוב דבר לא באמת יעשה בנידון.

אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר..
ערב טוב!

כן כן, פיטרו אותי מצומת ספרים.

מי היה מאמין? בחיים לא פיטרו אותי משום עבודה.

אז תמיד יש פעם ראשונה :)

האמת שזה קצת מעליב כי עבדתי ממש קשה, ולמרות זאת המנהל טען ש"למרות שאת מעולה עם הלקוחות, אני לא מרגיש שאת עושה מספיק בחנות". אני עשיתי את מה שיכולתי במסגרת העובדה שאני חדשה ועדיין לא יודעת איך כל דבר עובד..

והוא גם הוסיף שבעצם היתה לו עובדת spare.

מה שגורם לי לחשוב שאולי זו הסיבה האמיתית. אבל אולי לא.

אז מה שהולך לקרות עכשיו, זה שאת השבוע הקרוב אני אנצל בעיקר לחופש, אבל גם לחיפוש עבודה. לא באטרף, אלא ברוגע ובניחותא.

היעד הראשון יהיה קריית אונו, פשוט כי נמאס לי כבר מאזור תל אביב.

לא שיש יותר מדי דברים בקרית אונו..

ואחר כך אולי פתח תקווה.

אבל שלא תטעו: חיפוש העבודה יהיה מלווה בטיולים עצלים, שכיבה על הדשא ורביצה בבתי קפה, פשוט כי אני יכולה. לא דחוף לי כרגע כסף, ולא יזיקו לי כמה ימי חופש.

(הייתי זורקת מילה על הלימודים והבחור, אבל אני מעדיפה לדבר על תהליכים בסיומם ולא במהלכם.)

בברכת "הכל לטובה".

שבוע טוב!