"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

שמתם לב שהבלוג עבר שיפוץ קל? התוספת המשמעותית ביותר לגבי היא רשימת ה'בקרוב..', כי כל אחד צריך לשאוף לאנשהו, לא?

תם לו השבוע האחרון לסמסטר! היה שבוע מתיש ולא הכי נעים, אבל הנה, גם הוא נגמר (:

חניכה שלי יצאה מבית החולים ברוך השם, והיא אמנם על מין כיסא-מיטת גלגלים, אבל לפחות בסביבה המוכרת שלה. באתי אליה יום אחרי שהשתחררה והיא ביקשה שנצא לטייל בפארק הלאומי שממש סמוך לביתה. בהתחלה חששתי, כי זו אחריות וקצת מפחיד.. הכיסא-מיטה ממש גדול ולא כל כך יציב. אבל כשראיתי כמה היא רוצה נעתרתי. הגענו לפארק הלאומי וטיילנו שם כמעט שעתיים, והיה פשוט מדהים, גם לראות אותה כלכך שמחה [מסתבר שמאז שאושפזה- לפני יותר משבועיים- לא יצאה מהבית], וחוץ מזה הפארק עבר שינוי מקסים- ניקו את כל הנחל והכניסו מזרקות ענקיות זוהרות. החיסרון היחיד הוא שביטלו את השייט, אבל עדיף נחל נקי משייט בנחל מטונף..

דבר נוסף- פתאום השבוע הכה בי חזק החיסרון שרוב חברותי הטובות חילוניות/חוזרות בשאלה/לא סגורות על עצמן מבחינה דתית, כי ברור שכל הנ"ל יעדיפו להיפגש ולחגוג במקומות שמגישים שרצים למשל, ואני לא אהיה מוזמנת. ודבר נוסף- פגישה עם החברים החילוניים שלהן בדרך כלל בערב שבת כוללת ישיבה ודיבורים, כשאני יודעת שהם היו מעדיפים לחגוג באיזה פאב או מסיבה מאשר עם החברות הדתיות המשעממות של חברה שלהן.

קיצור- חייבת להשיג לעצמי חברות דתיות.

השבוע עזרתי לאחי הקטן בלמידה לבגרות במתמטיקה [הלך לו טוב ב"ה], ובאמת שעשיתי את זה מרצון טוב בלבד, חוץ מזה שאני אוהבת מתמטיקה. ולפני חצי שעה הוא הפתיע אותי עם שקית של סוכריות גומי ושוקולד כתודה על העזרה. איזה חמוד!!

וכמובן שאני כבר חולמת על הפיצויים שלאחר תקופת המבחנים: מסיבת גיוס לחברה, ודון ג'ובאני בפילהרמונית עם החברות מהמחלקה! יהיה כיף (:

זה הכל. אני חושבת שהעוגה שהכנתי עומדת להישרף..

שבת שלום!

שמתם לב איך תמיד לקראת הסוף מתחילים לחפף? או שאולי זו רק אני..

בכל מקרה, נשאר עוד שבוע אחד לסוף הסמסטר, והחלטתי שהגיע הזמן לקחת יום חופש, מה שלא עשיתי עדיין כל הסמסטר! [אני כזאת חנונית, לא כולל היום הברזתי רק מאיזה 3-4 קורסים כל הסמסטר..], וימי חמישי הם פחות או יותר מיותרים. כמובן שהתוכנית החלופית היתה ללמוד למבחנים הממשמשים ובאים, מה שהשתיק את נקיפות המצפון. ומאוחר יותר אותו הבוקר התקשרו אלי להגיד ששיעור אחד התבטל! וזה עוד היה השיעור היחיד שלא היה נעים להבריז ממנו [מדובר בקורס בחירה עם סה"כ 5 משתתפים ביום מוצלח..]. אז למדתי רוב הבוקר והצהריים, ובהמשך היתה אופציה ליציאה עם חברה, ובסוף זה התבטל והיא הגיעה אלי עם פיצה. אני רציתי לראות סרט על בחורה שחולה בארוטומניה- מחלת נפש בה אדם מאמין בצורה כפייתית ופסיכוטית שמישהו אחר מאוהב בו [אני מתה על סרטים על מחלות נפש]. היא השתעממה ובסוף מצאנו את עצמו מול יס דוקו [איכות!] בסיפור על ילדה שנולדה עם שמונה גפיים, ל"ע. את חברתי זה נורא עניין, ובסופו של דבר היא האורחת..

השבוע הגענו ללמוד על המוסיקה של ריכרד וגנר [מי שלא יודע: מלחין גרמני אנטישמי שפעל בתקופת השואה ולבקשתו היצירות שלו נוגנו במחנות ריכוז והשמדה]. מראש המרצה הודיעה שאין חובת נוכחות, אבל היא מאוד ממליצה, אחרי הכל החומר יהיה למבחן. אני בכלל שכחתי שזה יהיה נושא השיעור, כי אני אף פעם לא מתכוננת, והגעתי על כל פנים.

היה דיון קצר ודי מעניין, שבסופו הגעתי למסקנה אחת: עד כמה שמוסיקה היא דבר נפלא- הבעיה בה היא שאיננה מצליחה להשפיע על האדם שיוצר אותה, או מאזין לה. הייתם חושבים שאדם שכתב מוסיקה נפלאה יהיה בעל תכונות דומות. אבל וגנר, מחוץ לדעותיו האנטישמיות, היה ידוע כאדם אנוכי ויהיר, שיסד לעצמו אנדרטה עוד בחייו, וסבר שהדבר הטוב ביותר שאדם יוכל לעשות הוא לשמוע את המוסיקה שלו [וגנר] שוב ושוב בלופים, ואכן ארגן בעצמו 'פסטיבל וגנר' בו נשמעו כל היצירות שלו חזור והלוך ימים שלמים.

בקיצור- חייבים להפריד את האדם מיצירתו, ולא בשביל שלוות הנפש שלנו כאנשים נאורים- אלא פשוט כי אין קשר! בשביל ליצור מוסיקה נהדרת אפשר להסתדר גם בלי תכונות משובחות, פשוט אם אתה גאון, וההסטוריה מלאה בגאונים כאלה- נפוליאון, יוליוס קיסר, וכן- אפילו היטלר. ואף אחד לא ישתמש בהם כעדי אופי..

ואם כבר מדברים על מוסיקה, שפחתכם הנאמנה עוברת בימים אלה ממש שטיפת מוח טהורה של מוסיקה קלאסית, לקראת המבחנים, עד כדי כך שאני בקושי שומעת גלגלצ וצריכה להיכנס ליוטיוב כדי להאזין לשיר שגם ככה נטחן עכשיו ברדיו, ואני במקרה מדברת על השיר 'מקום לצידך'  של דור דניאל. הוא בטח ימאס עלי בקרוב, אבל בגלל שבקושי שמעתי אותו עדיין- אני חושבת שהוא פשוט מקסים. ולמקרה שתהיתם- http://www.youtube.com/watch?v=s7WRve_bS8E [אין קליפ, זה סתם בחור יושב]

ומשהו מרגש [אותי לפחות]: לקראת האוסקר yes עומדת לפתוח, כמדי שנה, ערוץ של הסרטים הטובים של כל הזמנים. מהפרסומות נצפו הבאים: חלף עם הרוח, קזבלנקה, מיזרי, כשהארי פגש את סאלי, פארק היורה, הניצוץ, חמים וטעים, איש הגשם, ועוד רבים וטובים. כמובן שזה בדיוק יהיה על תקופת המבחנים שלי, אבל הקלטות יהיו מוכנות.. (:

זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב, אבל מי יודע מה רציתי לכתוב? שיהיה לכולכם סוף שבוע נעים, ושבת שלום ומבורכת!

[נכון הכותרת קצת מזכירה את פו הדוב? לשם חתרתי בעצם..]

היה שבוע די עמוס..

מוצ"ש ישנתי אצל אחותי. היא יצאה בשש וחצי בבוקר להגיע לאוניברסיטה למבחן, ואני קמתי והתחלתי להתארגן, ובשבע הערתי את הבנות שלה, ארגנתי אותן ושלחתי אותן לגן ולבית ספר. היה נחמד מאוד, אבל מצאתי את עצמי ממש מוקדם בנתניה בלי מטרה.

עליתי על הרכבת לתל אביב- מה שהתברר כטעות חמורה: היה כל כך צפוף שכולם פשוט נמעכו אחד על השני, וזה היה לא נעים בכלל, שלא לדבר על צנוע.

בהמשך אותו היום הייתי בהדרכה הקבועה בגהה [שאני תמיד יוצאת ממנה בהרגשה שאני חייבת, אבל פשוט חייבת להשיג לעצמי פסיכולוגית], ואז לפר"ח, אך כשהגעתי לבית החניכה שלי הסתבר שיום קודם היא עברה לע"ו תאונת דרכים והיא בבית החולים. רק שתבינו במה מדובר: זו החונכות השניה שלי השנה, ואותו היום היתה אמורה להיות הפגישה השניה שלנו. גם בחונכות הראשונה שלי שהתפרקה [ראו פוסטים קודמים] בפגישה השניה הסתבר שגילו אצל החניכה שלי סכרת נעורים והיא נסעה לבית החולים. ועל זה חברה שלי אמרה: "נראה לי שלצורכי ביטחון הציבור כדאי שלא תחנכי אף אחד יותר.." ובאמת, מה הסיכויים?

בקיצור לאחר מכן נשארתי עם הרבה זמן פנוי לפני, ואז נזכרתי שאני בעצם ממש ממש קרובה לאחד הפארקים היפים בגוש דן. אז הלכתי לשם ועברתי מן תהליך של היטהרות... באמת שקשה לי להסביר בלי להיכנס לפרטים, ואולי אני אעשה את זה פעם אחרת, אבל לא עכשיו. רק אגיד שזה כלל הרבה תפילה, בכי, ומעשה סימבולי של 'להשאיר חלק ממני מאחור'- ולא רק במובן המטאפורי. חוץ מזה שמזג האוויר היה פשוט מושלם- קריר וסגרירי רוב הזמן, וגשם כשהיה בו צורך, ובכלל.. ממש הרגשה שעברתי חוויה שקירבה אותי להשם יתברך, כשהמטרה של כל העסק היתה לסגור ביני לבין עצמי איזשהו עניין שמאוד הציק לי כבר תקופה ארוכה, כשבעצם לא היה לי כבר מה לעשות בנידון חוץ מלהחליט פשוט לעזוב, לשחרר.

ומאז כל פעם שהעניין חוזר לרדוף אותי- כוחו של הרגל או פשוט יצר הרע- אני מזכירה לעצמי שהעניין כבר לא חלק ממני והשארתי אותו שם בפארק ואני פשוט לא חושבת על זה.

וזה גורם לי לתהות האם אני שוב עוברת תהליך של הדחקה? כי אם כן- מה עוד אפשר לעשות עם זה?!

אני מקווה שלא..

שאר השבוע היו לי: קונצרט די נחמד, חוץ מיצירה אחת מודרנית [שונאת מודרנית!] שהיתה מזעזעת לטעמי. היתה גם החונכות שלי בהתנדבות עם הילד מגהה, שהלכה טוב באופן מפתיע! הוא ממש הראה שהוא זוכר מה עשינו פעם קודמת- מה שמראה על המשכיות אצלו, מה גם שהוא ממש דיבר אלי, שיתף אותי במה שעשה ובכלליות שיתף איתי פעולה.

שאר פגישות הפר"ח עברו בינתיים לבית החולים, ואני מקווה שלא לעוד הרבה זמן.

בקיצור כל הנסיעות גזלו ממני זמן וכוח, שלא לדבר על העובדה שהמבחנים מתקרבים במהירות על.

בנוסף, נצפו השבוע שתי אופרות כמעט מלאות! מלכת עלה/פיק דאם של צ'ייקובסקי, ולה טרוויאטה של ורדי. מי אמר תרבות ולא קיבל?

וכבר שבועיים שחברות שלי מנסות לארגן יציאה ואני מתחמקת- באמת פשוט בגלל שאין לי חשק לצאת. כמובן גם לא היה לי הרבה זמן לזה והייתי בד"כ עייפה בערבים- אבל באמת שלא התחשק לי לצאת. חוץ מיציאות אמצע השבוע שאינן צפויות- החבורה שלנו נפגשת באופן קבוע בשבתות, ובשבועות האחרונים הברזתי לגמרי, כל פעם בתירוץ אחר, שוב- כי לא היה לי חשק. היום שוב ניסו להרים איזו יציאה ושוב ניסיתי לבטל, והאמת שקצת התחלתי לדאוג, כי אני תמיד אוהבת לצאת עם חברות שלי! וכבר פחדתי שאולי אני בסוג של דיכאון, אז קצת הכרחתי את עצמי לצאת, וממש נהנתי! אני מתה על חברות שלי.

בקיצור מסתבר שלא צריך לחכות למצב רוב טוב כדי לצאת- היציאה היא זו שעושה מצב רוח טוב! אחר כך חברה שלי ואני נסענו הביתה, וכמו תמיד כשאנחנו לא רוצות שהערב יגמר- היא באה אלי וראינו בנות גילמור [כל הפרקים התחילו מהתחלה!], ואז היא הלכה, והנה אני פה. לא באמת חשבתם שאני אתן לשבוע לעבור בלי עדכון, על אף שהוא רדוד ושטחי בצורה מזעזעת.

מקווה שיגיע איזה פוסט יותר משמעותי ועמוק בקרוב..

שבת שלום!