 כינוי:
מתחזקת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עוד ספר
ספר הדקדוק הפנימי/דוד גרוסמן.
את הספר הזה קראתי במשך שבוע ברצף, יום אחר יום, לילה אחר לילה. לא כי הספר ארוך- אלא כי זו הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו. מעט בכל פעם. ואחרי שסיימתי אותו, היום בצהריים, לא הצלחתי לקום, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לחשוב מחשבה אחת נורמאלית במשך רבע שעה. הייתי פשוט המומה.
וכשיצאה השבת התחלתי לחפש ברשת הסברים על הספר הזה. ניתוחים סיפרותיים. משהו שיעזור לי להבין לעומק. כי הספר הזה כל כך עמוק, כמו תהום פעורה, שאפשר לראות רובד פה ורובד שם, אבל אי אפשר לעמוד על עומקו האמיתי. ובחיפושי נתקלתי בכל מיני אזהרות: "ספר מדכא", "ספר כבד במיוחד", "ספר שעושה-פיזית- תחושה לא טובה בגוף". אני לא ממש יודעת על מה הם מדברים, אבל אולי באמת צריך אזהרה מפני הספר הזה, ולו מהסיבה הפשוטה שזה כנראה הספר הטוב ביותר של גרוסמן [בתור אחת שקראה את רוב ספריו]. וזה אומר הרבה. לטוב ולרע.
אז באופן כללי הספר עוקב אחר הילד, אהרון, ותהליך התבגרותו. או יותר נכון אי-התבגרותו. בזמן שכולם סביבו מתבגרים- גופו ונפשו נשארים מאחור, להביט בעין ילדותית על עולם המבוגרים הבוטה, הלא-רגיש, הדו-פרצופי, המחליא. הספר מתאר ברגישות אין-קץ ילד המגלה שאין לו מקום בעולם. הוא מגלה את פרצופם האמיתי של הוריו ומתרחק מהם, אך גם מאחותו, מסבתו החולה בנפשה, מחבריו הטובים שמשאירים אותו מאחור, ומהילדה אותה הוא אוהב. זהו ילד שמצד אחד רוצה להישאר טהור, אך מהצד השני משאירים אותו בודד נורא, רגיש במיוחד לכל הסובב אותו, לכל סימן ומשמעות. הוא מדבר שפה שונה, לכאורה, מכל האנשים סביבו.
הדברים שהכי "כאבו" לי בקריאת הספר הם המחשבות שווא הילדותיות שלו: למשל שאם יחזור על מילה מסויימת, טהורה, קדימה והפוך, כך וכך פעמים, היא תייצג עבורו נאמנות של אנשים כלפיו. או שעליו לאכול דבר מה כדי לחזק רגש מסוים בגוף- סוכר עבור חברוּת ועמלין עבור זכרון וכו'. מחשבות כפייתיות שלא נותנות לו מנוח. ובעיקר, כל הספר אני רק זועקת באלם להוריו: מה קורה לכם? אתם לא רואים כמה הילד הזה צריך פסיכולוג?! [ocd מינימום, רק בתור התחלה..]. והוריו, אפילו בבדיקה שגרתית אצל הרופא הם מסתירים את הבעיות שלו, מתביישים בו.
עוד יופי של הספר הוא השילוב הזה של תיאור גופני כל כך, אך מצד שני מלא ברגשות.
[מפה ספוילרים, נניח?]
רק מעט מהקטעים שזעזעו אותי:
-כשאהרון מתחיל להסריח, מרגיש את הריח הרע מגיע ממש מתוכו, מתוך גופו ונפשו ולא מבין למה, כך ימים רבים עד שאמו מגלה שיש גוש מסתורי בתוך אפו, לוקחת אותו לרופא ושם הרופא מוציא את הגוש ומגלה שמדובר בפתק קטנטן שכתוב בו דבר מה [?], אותו דחף לאפו.
-יוכבד, אחות של אהרון, בודדה כמוהו אך מעבירה את שנותיה בהתכתבות עם אנשים זרים, חברים-לעט. לאחר שהיא מצהירה על עצמה כחיילת בודדה ועוזבת את הבית הוא מעז לפתוח את מגירת המכתבים ומגלה רשימה שהוא אינו מבין, אך הקורא מבין: הוראות ליד כל כתובת: "ילדה מאומצת", "מאוהבת בחבר שנהרג", "נסיון התאבדות", "רומנטית חולת סרטן", ורק מול שם אחד, הבחור הנכה מאוסטרליה, היה כתוב: "האמת".
כל כך הרבה דברים בספר הזה אני לא ממש מבינה, והייתי שמחה לחלוק עם מישהו שקרא.
למשל, מה המשמעות של האובססיה של אהרון להודיני וקסם ההיחלצות? האם זה הנסיון של אהרון להיחלץ מגופו הילדותי לעבר גוף בוגר יותר? או השמות של בני המשפחה: אהרון, יוכבד, והאב משה. ורק לאמא שם זר- הינדה. בטוח יש לזה משמעות. ועוד, ועוד..
קשה לי להשלים עם העובדה שלא אבין הכל. ועוד יותר קשה לי עם כך שלעולם לא תהיה לי שוב את החווייה של קריאה בספר הזה בפעם הראשונה. וכאן זה מתחבר למלצה בגב הספר: "אני מקנא באלה שעדיין לא קראו את הספר".
אז קשה לי לדעת אם להמליץ עליו או לא. מצד אחד- איך אפשר להמליץ על ספר כה... עוכר שלווה? מצד שני אם אתם כמוני וזה הסוג האהוב עליכם- אל תוותרו. אני הענקתי ציון 10.
לילה טוב.
| |
ספרים קטנים ואפורים
מחשבה: אולי אהפוך את הבלוג הזה לספרותי נטו? בין כה וכה אני לא מעוניינת לכתוב על דברים אישיים, ואתם לא מעוניינים לקרוא אותם..
ספר קטן ואפור מס' 1:
Curriculum Vitae/ יואל הופמן
מה פירוש הכותרת? "קורות חיים" בלטינית. שזה קצת מצחיק, כי הרומן הזה, האוטוביגורפי לכאורה- אין בו שום דבר המתקשר לרשימה היבשה והמסודרת של קורות חיים. למעשה- לכו תוכיחו שזו אוטוביוגרפיה, ואני מבטיחה לכם שלא תצליחו. בכלל, לכו תוכיחו שיש פה עלילה כלשהי, בינות למחשבות, ההגיגים הפילוסופים, וקטעי השירה וההייקו שכל קשר בין אחד לשני מקרי בהחלט.
נתחיל בכך שהספר הזה לא דומה לשום דבר שקראתם או שתקראו. וכן, אפשר על ההתחלה להכריז: "זה פלצני!"
אבל אנחנו לא נעשה זאת.
אז מה יש לנו? 100 קטעים ממוספרים, שאמורים כנראה להחליף את מספרי העמודים שאינם. מחבר שכותב על עצמו בגוף ראשון רבים, דפים צהובים דקים וטקסט שנכתב רק בצד אחד שלהם- השמאלי. ומה יש בצד הימני, אתם שואלים? בדרך כלל- כלום, אבל מדי פעם יש ציורים. של יואל הופמן עצמו- אלא מה? במבט ראשון הייתם מנחשים שגיל המצייר הוא בין שנתיים לארבע. אבל כשמתעמקים בציורים- המורכבים למעשה מקו מתמשך אחד בלבד שנעשה ב"צייר" או תוכנה לא מתוחכמת מעין זו- יש בהם את אותה אווירה פילוסופית-נוגה-מהורהרת שקיימת לאורך הספר כולו.
ואני יודעת שלא אמרתי עדיין כלום שיוכל להמליץ על הספר הזה, אבל במקרה הזה אי אפשר. באמת אי אפשר לתאר את מה שהולך שם. זה לא דומה לשום דבר אחר שנתקלתי בו, וזו כנראה כסיבה שאין לי מילים לתאר את המהות, ואני יכולה לתאר רק את הצורה.
ולתת ציטוטים, כמובן. הסוגריים המרובעות- במקור, הסוגריים העגולות- שלי:
[4] ישנם דברים שלא יאמנו כמו למשל שהמלה הגרמנית לרגשי נחיתות היא מינדרורטיגקייטסגפולה.
או למשל פליאה גדולה היא שברוסית [או פולנית] המלה לאלוהים היא בוג.
[23] היא תמיד צדקה מפני שמעצם טבעה האשה בנויה נכון יותר. היא המוסיקה והיא הנגן והאיש אינו אלא זה שעומד לעתים אצל הנגן ומעביר את הדפים.
[35] בסופו של דבר אנחנו (אנחנו זה יואל? אנחנו זה המין האנושי?) גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה וקשה מאוד להאמין שבחיים הבאים נהיה כובסת עליזה. עירום וחסר כל יכולנו למכור את עצמנו אולי בשבעית לירות בעיקר בשל הבקיאות בקנט ובשפינוזה.
[62] אנחנו נתקלים זה בזה כמו כדורים על שולחן ביליארד וכל מה שנותר הוא רק צליל הנקישה
[65] אדם נושא לאשה אשה ואשה נושאת לאדם אדם ומים הם מיסוד המים ואויר מיסוד האויר כמו שפעם, בעיר שקרויה מריפורט, בחוף המזרחי של אנגליה, ראיתי מזח ישן ובית שהיו, בדיוק מושלם, מה שהם.
[69] (ואהובה עלי ולכן אביא את כולה) מיעטנו לדבר על הירח בספר הזה. צריך להבין שהירח הוא בן דמותה של השמש. כשהשמש מצויה במקום נסתר הירח מצוי במקום גלוי ולהפך. מבלי שנתיחס לעניין הדקדוקי השמש הוא הנקבה והירח הוא הזכר והדברים האלה נקבעו מכוחם של האלמנטים הקדומים [כח כנגד חלשה וכדומה]. למרות מה שהפיזיקאים סוברים הירח מתגעגע לשמש. כשהוא חסר- הוא מתגעגע בחלקו החסר ואפילו נותר ממנו רק פס דק. באוניברסיטה הדברים הללו נחשבים לתורות של הבל. אבל שם מתרחשים דברים אי אפשר להסביר מכוחה של האוניברסיטה לבד. כגון שאדם [ששמו קפלינסקי] תולה את מעילו על הקולב שבכניסה לאולם ההרצאות והמעיל נשאר באותו מקום עד שההרצאה נגמרת.
[83] אין גבול ליופים של הדברים העצובים.
ולקראת סוף הספר את הדבר הנוגע ללב הבא:
[97] תודה שהרשת לנשמה שלי לבוא קרוב כל כך אל זו שלך. ישנם דברים שרק שנינו יודעים. דברים שאי אפשר לומר אותם מפני שמילים עשויות מחומרים דמויי פח גזור ואין לו לאדם כלי להכניס בו רוח גדולה. אבל מכיוון שהואלת להביט בי בעינים האלה שלך פעמיים או שלוש אולי [לרגע] ידעתי משהו שאתה יודע והוא עמוק לאין שיעור מין המחשבות האלה שלי ומן הנהר הגדול של זכרונות שאותו אנו קוראים חיים.
ומי לא ירצה לקרוא ספר שבו הסופר מקדיש לו פסקה כה מרגשת?
נכון שהגזמתי קצת עם הציטוטים אך זו בעיני הדרך היחידה להעביר מעט ממהותו של הספר הזה.
מומלץ בחום.
על ספר קטן ואפור מספר 2'[הקרוי גם 'מאה חלומות וחלום']- אולי בפעם הבאה.
| |
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/מרי אן שייפר, אן ברוז
אתם יודעים שאני מעדיפה קלאסיקות על פני ספרות בת זמננו [בדיוק נשאלתי בפורום כלשהו מה אעשה אם אזכה ב50 מיליון ש"ח ועניתי: אפתח חנות קטנה,חמימה ולא ריווחית של ספרים ישנים..], אבל על הספר הזה קיבלתי כל כך הרבה המלצות, שלא יכולתי לסרב. ואני שמחה מאוד על כך.
הדבר הטוב ביותר בספר הזה הוא התיאור הבא, שהלוואי שהיה אפשר להגיד אותו על יותר ספרים:
ספר שמדבר על ספרים, ועל אנשים שאוהבים לקרוא אותם.
בנוסף, הספר כתוב בצורת חלופת מכתבים. ולא שכל ספר שכתוב בצורת מכתבים מיד הופך לספר ראוי [ראו "שלך סנדרו"], אך כשהספר הוא טוב באמת- המכתבים רק מוסיפים לו. ואתם אולי כבר יודעים עד כמה אני אוהבת מכתבים, אומנות שלצערי כבר עברה מהעולם. אני באמת חושבת שהדבר הטוב ביותר שאוכל לקבל ליום הולדתי הוא מכתב.
הספר שזור בקטעי ביוגרפיה על סופרים, ציטוטים מספרים אהובים וגיבורים אל-מותיים, כל זה כתפאורה לעלילה עצמה.
ועעכשיו לעלילה, החלק שעלול להיות בעייתי ביותר בספרים בני זמננו: העלילה מרגשת ונוגעת ללב, על צד במלחמת העולם השניה שלי אישית יצא פחות להכיר: הכיבוש הגרמני ב"איי התעלה"- אי הקרוב לצרפת שנחשב חלק מאנגליה, אשר נכבש על ידי הגרמנים במהלך המלחמה. הספר מלא בסיפורים נוגעים ללב על אנשים בעלי מסירות נפש, פשטות ויושר. והיופי הוא שיש סיכוי גדול שסיפורים אלה נאמנים למציאות.
ואם חסרה לכם עוד סיבה רומנטית וטרגית לקריאה: הסופרת [שייפר] נפטרה ממחלה לאחר סיום הכתיבה, אך לפני חלק העריכה והוצאה לאור, ואחייניתה [ברוז] היא שהביאה את הספר למצב אותו אנו מכירים כיום.
הבעיה היחידה עם הספר היא אותה הסיבה שאני לא אוהבת לקרוא ספרות של 50 השנים האחרונות, והיא הנטיה הזו של כל ספר כבר מתחילתו אל עבר סיום 'אפיאנדינג' שכזה, מתקתק ומאולץ. ולא, אני לא סבורה שכל סיפור חייב להסתיים בטרגדיה, קחו את ג'יין אייר למשל [ומתי לכל הרוחות הפסקתי לציין את הספר הזה כאחד האהובים עלי? תבורכנה האחיות ברונטה]- הסיום נפלא, אך אף אחד לא יעז לקרוא לו "האפי אנדינג", בשל הקונוטציה השלילית שדבקה לביטוי הזה.
להלן מספר ציטוטים:
"אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם אל הקורא המושלם עבורם"
"זה מה שאני אוהבת בקריאה: פרט זעיר אחד יעורר בך עניין בספר, ואותו פרט זעיר יוביל אותך לספר אחר, ומשהו קטן שתמצא שם יוביל אותך לספר שלישי. זו התקדמות גיאומטרית- ללא סוף גלוי לעין, וללא כל סיבה מלבד הנאה צרופה"
ספר מומלץ נוסף על אהבת הקריאה: "תולדות האהבה/ניקול קראוס".
[הפרויקט הבא בע"ה: יואל הופמן.]
שלכם,
מתחזקת, שנדבקה בסגנון המתכתב..
נ.ב- משהו קטן לסיום:
יום פאי שמח!
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
