"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

אזהרה: פוסט חופר לפניך, אבל לדעתי הוא שווה את זה.

חדי העין שבינכם אולי שמו לב לשאיפה אחת שנמחקה בקו ברשימות בצד [ואלו שלא- יעשו זאת כעת..].

אכן- במערכת יחסים הנני! כמובן עם הבחור הנ"ל שדובר עד כה, ונקרא י'.

אם נעלה את הקשר שלנו על גרף, הוא יראה כמו עקומת פעמון הפוכה, או U, כשבהתחלה הכל היה באמת מקסים, אחר כך הגיע שלב קצת פחות טוב של חבטה בקרקע המציאות והכרה בעובדה שבן הזוג שלך לא מושלם כמו שחשבת, ואז- מתגברים על זה ומגיעים לנקודה הרבה יותר שלמה ואמיתית- ושם אנחנו נמצאים עכשיו, במין פסגה שכזאת, והרי ידוע שפסגות הן זמניות מטבען, אבל דיה לצרה בשעתה, לא?

ואחד מהדברים שעזרו לי להתגבר על התקופה הפחות טובה בה עשרים פעם ביום עוברת לך המחשבה בראש של: "זה לא זה, וצריך לגמור" הוא שיעור במדרשה בנושא זוגיות. למעשה שיעורי זוגיות הם די נדירים בתוכניות אלול, לפי מה שהבנתי, כי מה לזוגיות ולתשובה? אבל אחת הרבניות לא הגיע והחליפה אותה אחרת שאני מאוד מעריכה, ואותה אחת דיברה על כמה שהעולם שלנו יכול לפעמים לייאש, ושאנחנו במקום להתנגד לו מצטרפים להכאה על חטא שלנו ובעיקר של אחרים. על כמה ביקורתיות יש בעולם, עד שריפדנו אותה במילים יפות וקראנו לה: "ביקורת חיובית" או "ביקורת בונה", אבל בעצם אין דבר כזה! ביקורת היא הרסנית מטבעה, וזה אפילו גרוע יותר כשהיא מגיעה במסווה של צמר גפן. זה נהיה מעין אבסורד שכאשר אדם עושה רשימה של דברים שלילים בעצמו או בבן זוגו אז הוא "אמיתי" ו"מציאותי" ועבר חשבון נפש אמיתי, אבל כשאדם עושה רשימה של דברים חיוביים הוא "חי בבועה" ו"מסרב להכיר במציאות". ובכן, האמת היא שהמציאות היא מה שאנחנו עושים ממנה. וכמו שדתיים מאמינים שבאמצעות התפילה שלהם הם משנים משהו בעולם- כך גם ע"י התרכזות בדברים הטובים שבעצמנו או בבן זוגנו- אנחנו משנים אותו לטובה! רבי נחמן אמר: "אדם נמצא מקום בו מחשבותיו נמצאות", וזה נכון! אם נתרכז בדברים הרעים- לא רק שזה מה שנראה אלא זה יגרור תגובה כזו מהצד השני וכו'.

אותה מדריכה סיפרה שהיתה עדה לשאלה של בחורה [חילונית, אם זה משנה] לרב, ואמרה לו: "אבל אני רוצה לעזור לחבר שלי להכיר במגרעותיו, לטובתו!" ומה הוא ענה לה? "אם את באמת רוצה לעזור לו- תעצמי עיניים! ואם את לא מצליחה- תעצמי חזק יותר"- לנוכח הדברים הפחות טובים בו. וזה לא להתעלם מהמציאות, זה ליצור אותה!

תחשבו על זה.

לי בכל מקרה זה שינה לגמרי את התפיסה:

אני, הבחורה הקלאסית של רשימת "בעד ונגד" הבנתי כמה הרסני זה יכול להיות כשמדובר בבני אדם. אז מהיום- מפסיקים עם רשימות ה"בעד ונגד" ועוברים לרשימות ה"בעד!"

ואתמול ישבנו אני ו-י' במסעדה ושיתפתי אותו במעט ממחשבותיי הנ"ל, ובהתחלה גם לו היה קצת קשה לקבל זאת, אבל אחר כך הוא התלהב ופרס מפית על השולחן, חילק אותה לשני חלקים וכל אחד התחיל לכתוב את רשימת הדברים הטובים בעצמו, ואז קרה מה שקורה בדרך כלל לרוב האנשים- נתקעים אחר ארבעה או חמישה דברים, אז באופן טבעי ובלי להכריז על כך- התחלנו למלא אחד את הרשימה של השניה בדברים חיוביים עליו, וזה היה כל כך מקרב.. אני ממש ממליצה!

ולעניינים אחרים:

התחלתי את ההכשרה להתנדבות שדיברתי עליה לפני כמה פוסטים. האנשים ממש נחמדים וההכשרה עצמה מאוד מעניינת. וזו פעם ראשונה שאני מתנדבת לא לשם המלצה או משהו כזה- אלא נטו בשביל ההתנדבות. כמובן שמאחורי כל התנדבות מניעים אנוכיים של עניין ונסיון בתחום וסיפוק שבתרומה לחברה, אבל אם גם זה לא היה- אף אחד לא היה מתנדב, לא?

שבוע הבא יש יומולדת לאחותי אצל אחותי השניה, מין מפגש משפחתי קטן ונחמד, ואחותי הנ"ל שמארחת מפצירה בי להזמין את הבחור, אבל יש בי מעט חששות.. שאולי זה מוקדם מדי ואני לא חושבת שאני מוכנה לכך.

בכל מקרה מה שטוב זה שקבענו אני ואחותי להיפגש ולצאת שתינו שבוע הבא, ואני מאוד מחכה לזה. אני ממש אוהבת את אחותי, אבל אני בדרך כלל מרגישה שהיא כלכך עסוקה עם הלימודים והבעל והבנות וכו'. היא החבר משפחה היחיד שאני בטוחה שהייתי רוצה להתחבר איתו אם לא היו בינינו קשרי דם, ולפעמים אני אפילו מצטערת שאנחנו אחיות ולא חברות.. בכל מקרה זה משמח אותי :)

אז בין החבר למדרשה-התנדבות-מועדי ב' אני גם מצליחה למצוא זמן ולבשל כל יום, שזה ממש כיף.

וגם חייבים למצוא עבודה בקרוב, אני ממש מתרוששת.

זהו להפעם. שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל :)

אתמול יצאתי עם הבנות לשבור את הצום במסעדה. היה נחמד, וזה הזכיר לי כמה זמן לא יצאתי מהבית למטרת בילוי- כל החודשיים האחרונים היו לי נסיעות בעיקר לפר"ח, לתל השומר, לגהה, לעבודה בשבוע הספר- אבל לא סתם ככה יציאה של בילוי [זה היכה בי בחוזקה במיוחד כשהבנתי שפרח מזכרוני כמה זמן צריך לחכות לאוטובוסים בלילה..- או שהשירות ממש הורע, או שאני נעדרתי זמן רב מדי]. היה ממש נחמד, וכשעליתי על האוטובוס האחרון, פגשתי מכר מהעבר. טוב, 'מכר' זה פשוט מדי. פגשתי אדם מאוד משמעותי מהעבר. למעשה הוא כנראה ראה אותי כשעליתי, כי הוא ישב מקדימה, אבל כשעליתי לאוטובוס דיברתי בפלאפון ולכן לא הסתכלתי סביבי. רק כשבאתי לרדת פתאום הבחנתי בו מאחור. לקח לו קצת זמן להסתובב, ואז המבטים שלנו נפגשו, מבטים של מבוכה, פליאה, סקרנות ובעיקר- נוסטלגיה. לא היה לנו הרבה זמן לדבר, כי היינו צריכים להתפצל עד מהרה, למרות שאת הדרך המעטה שחלקנו הלכנו מאוד לאט. הפרידה היתה מעט מאכזבת, שום "נשמור על קשר" או משהו בסגנון, אבל ככה זה שיורדים מהפנטזיות שלי לקרקע המציאות. וזה בסדר, אני מניחה.

ועכשיו לקודש:

אנחנו מצווים לא להלין שכר לפועל עד הבוקר. כלומר, מרגע שהפועל סיים את המלאכה- הוא חייב לקבל עליה תשלום עוד באותו היום. אם ככה- איך זה שהקדוש ברוך הוא מלין בעצמו את שכרינו? אם התפללתי בבוקר- מגיע לי השכר שלי! לא לעתיד לבוא, אלא ממש עכשיו, היום. אלא, עונה החת"ם סופר, שאין דבר כזה "התפללתי וזהו", "הנחתי תפילין וסיימתי"- הכל זה תהליך. בכל בוקר מחדש צריך להתפלל. המצוות הללו אינן נחשבות בכל פעם כיחידה בפני עצמה, אלא כמצווה אחת גדולה מההתחלה ועד הסוף, ולכן נוכל לקבל את שכרינו רק לעתיד לבוא. אבל איזה שכר זה יהיה..

עד כאן אנשים רגילים כמונו. אבל פנחס? מה שפנחס עשה הוא כל כך נועז, כל כך חד פעמי. פנחס קיבל את שכרו עוד באותו היום. עד הבוקר.

[תודה לרדיו קול חי]

שתהיה שבת קודש.