"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."
צריך שכל אדם ידע ויבין, שבתוכו דולק נר. ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו. /הראי"ה קוק |
 כינוי:
מתחזקת מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/מרי אן שייפר, אן ברוז
אתם יודעים שאני מעדיפה קלאסיקות על פני ספרות בת זמננו [בדיוק נשאלתי בפורום כלשהו מה אעשה אם אזכה ב50 מיליון ש"ח ועניתי: אפתח חנות קטנה,חמימה ולא ריווחית של ספרים ישנים..], אבל על הספר הזה קיבלתי כל כך הרבה המלצות, שלא יכולתי לסרב. ואני שמחה מאוד על כך.
הדבר הטוב ביותר בספר הזה הוא התיאור הבא, שהלוואי שהיה אפשר להגיד אותו על יותר ספרים:
ספר שמדבר על ספרים, ועל אנשים שאוהבים לקרוא אותם.
בנוסף, הספר כתוב בצורת חלופת מכתבים. ולא שכל ספר שכתוב בצורת מכתבים מיד הופך לספר ראוי [ראו "שלך סנדרו"], אך כשהספר הוא טוב באמת- המכתבים רק מוסיפים לו. ואתם אולי כבר יודעים עד כמה אני אוהבת מכתבים, אומנות שלצערי כבר עברה מהעולם. אני באמת חושבת שהדבר הטוב ביותר שאוכל לקבל ליום הולדתי הוא מכתב.
הספר שזור בקטעי ביוגרפיה על סופרים, ציטוטים מספרים אהובים וגיבורים אל-מותיים, כל זה כתפאורה לעלילה עצמה.
ועעכשיו לעלילה, החלק שעלול להיות בעייתי ביותר בספרים בני זמננו: העלילה מרגשת ונוגעת ללב, על צד במלחמת העולם השניה שלי אישית יצא פחות להכיר: הכיבוש הגרמני ב"איי התעלה"- אי הקרוב לצרפת שנחשב חלק מאנגליה, אשר נכבש על ידי הגרמנים במהלך המלחמה. הספר מלא בסיפורים נוגעים ללב על אנשים בעלי מסירות נפש, פשטות ויושר. והיופי הוא שיש סיכוי גדול שסיפורים אלה נאמנים למציאות.
ואם חסרה לכם עוד סיבה רומנטית וטרגית לקריאה: הסופרת [שייפר] נפטרה ממחלה לאחר סיום הכתיבה, אך לפני חלק העריכה והוצאה לאור, ואחייניתה [ברוז] היא שהביאה את הספר למצב אותו אנו מכירים כיום.
הבעיה היחידה עם הספר היא אותה הסיבה שאני לא אוהבת לקרוא ספרות של 50 השנים האחרונות, והיא הנטיה הזו של כל ספר כבר מתחילתו אל עבר סיום 'אפיאנדינג' שכזה, מתקתק ומאולץ. ולא, אני לא סבורה שכל סיפור חייב להסתיים בטרגדיה, קחו את ג'יין אייר למשל [ומתי לכל הרוחות הפסקתי לציין את הספר הזה כאחד האהובים עלי? תבורכנה האחיות ברונטה]- הסיום נפלא, אך אף אחד לא יעז לקרוא לו "האפי אנדינג", בשל הקונוטציה השלילית שדבקה לביטוי הזה.
להלן מספר ציטוטים:
"אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם אל הקורא המושלם עבורם"
"זה מה שאני אוהבת בקריאה: פרט זעיר אחד יעורר בך עניין בספר, ואותו פרט זעיר יוביל אותך לספר אחר, ומשהו קטן שתמצא שם יוביל אותך לספר שלישי. זו התקדמות גיאומטרית- ללא סוף גלוי לעין, וללא כל סיבה מלבד הנאה צרופה"
ספר מומלץ נוסף על אהבת הקריאה: "תולדות האהבה/ניקול קראוס".
[הפרויקט הבא בע"ה: יואל הופמן.]
שלכם,
מתחזקת, שנדבקה בסגנון המתכתב..
נ.ב- משהו קטן לסיום:
יום פאי שמח!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
