"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

קראתי די הרבה ספרים לאחרונה, והגיע הזמן לדבר עליהם. אשתדל לעשות זאת בהרחבה:

נתחיל עם מורקמי:

קראתי כבר 8 ספרים שלו, אז אני חושבת שאפשר להגיד בביטחון שאני מכירה את הסגנון ואת הכתיבה.
יותר מזה, אני חושבת שלאחרונה הצטרפתי לחבורת "אנשי המורקמי". כן, המצאתי את זה הרגע, אבל תהיו בשקט ותקשיבו:

כשקוראים כל כך הרבה מסגנון מסוים, שהוא ייחודי לגמרי, ובאופן טבעי מתחברים אליו- זה משפיע על דרך החשיבה. תרצו או לא. אני אסביר:

בכתיבה של מורקמי, מלבד הסוריאליסטיות הנצחית, יש כמה עקרונות חשובים:

1. לשום דבר אין משמעות:
מכירים את "אקדח שהוצג במערכה הראשונה- יהיה בו שימוש במערכה השניה"? –שטויות במיץ. אפשר להציג כל דבר, כל דמות, חפץ, מקום- זה לא מרמז דבר על המשך העלילה. רוב הסיכויים שהפרט הזה פשוט יזנח.

2. הכל יכול לקרות:

ואני מתכוונת הכל: קופים שגונבים שמות, חתולים מדברים, גשם של דגים [יש דבר כזה, אגב], אנשים שנעלמים לזמן מסוים לתדהמת קרוביהם, ואז פשוט חוזרים בלי שנדע מה קרה להם [נפוץ מאוד אצל מורקמי], אנשים עשויים קרח, צפרדעי-ענק שרוצות להשתלט על טוקיו,  עולמות מקבילים, והרשימה עוד ארוכה.

וכל הדברים הנ"ל קורים בפשטות מופלאה, שמטרידה רק את הקורא, ורק בהתחלה. במהרה הוא מתרגל לעולם הזה שבו אין חוקים, וגם לו הדברים האלה נראים פשוטים להפליא.

אתם מבינים למה אני מתכוונת? כשנכנסים לעולם כזה וקוראים אלפי עמודים מהסגנון- מתחילים לחשוב באותה הדרך. תנסו פעם ללכת על השביל ולשנן לעצמכם כמו מנטרה: "הכל יכול לקרות". ותראו מה יקרה.

אני חושבת שלזה מתכוונים כשאומרים לילדים שקריאה מפתחת את הדמיון.

לא שאני ממליצה על הספרים האלה לילדים, כמובן. ממש לא.

אז בואו נסכם, למקרה שעשיתי למי מכם חשק ללכת ולקרוא [מנסיוני כמוכרת בשבוע הספר- אנשים ששמעו על מורקמי הם אחד מהשניים: אוהבים אותו, או לא יכולים לסבול אותו]: הספרים מסודרים מה"קל" ל"כבד":

-"יער נורווגי": הספר שהכי לא מייצג את מורקמי, ודוקא הספר שכולם אוהבים- גם מי שאוהב את מורקמי וגם מי שלא. הכי פחות סוריאליסטי, הכי דומה לרומן רגיל, וגם הקצר ביותר.

-"ספוטניק אהובתי", "אחרי החשכה"- בעיני הם הפחות מוצלחים מכולם. סתמיים, סובבים סביב עצמם.. אני לא ממש נהניתי.

-"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם"- מצוין, ואחד האהובים עלי. לא למתחילי מורקמי, אני חושבת, אבל בהחלט סיפור מקסים, מהורהר, מסתורי.

-"ריקוד האדמה", "ערבה עיווורת, עלמה נמה"- כל אחד מהם הוא קובץ של סיפורים קצרים. הרבה אנשים לא אוהבים סיפורים קצרים, כי קשה להתחבר לסגנון שלו ככה, בלי שתהיה עלילה ארוכה וסבוכה לשקוע בה. זאת למרות שסיפורים קצרים הם דוקא הקטע המובהק של מורקאמי, זה מה שהוא, לטענתו, הכי אוהב לכתוב, וכך גם התפרסם. אני אהבתי את שניהם, והייתי ממליצה להתחיל עם "ריקוד האדמה"- יותר קצר ופחות סיפורים.

-"קורות הציפור המכאנית", "קפקא על החוף": שני ספרים באותו הסגנון. הם אולי הספרים הכי הזויים, הכי מופרכים, הכי.. סוראליסטים, נו. אם יש לכם אומץ- זה מורקאמי בהתגלמותו.

טוב, בזאת האובססיה שלי תמה. נעבור לספרים הבאים.

נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל: לא סתם ספר שואה.

כשסיפרתי לאנשים שאני קוראת את הספר הזה, קיבלתי בעיקר תגובות של "אוי.. למה?!". בכלליות הספר נתפס כמין עינוי מתמשך, שמומלץ להביא כמתנה לאנשים שאתם פחות מחבבים.

אז כן, מדובר ב927 עמודים, לא פחות ולא יותר, ובכריכה קשה. הספר השני באורכו שקראתי בחיי, אבל די להשוויץ.

כן, זה לא קל, וזה בטוח לא כיף. זו לא הסיבה שקוראים את הספר הזה. הסיבה העיקרית, בעיני, לאדם להמשיך מעבר למאה עמודים הראשונים, היא שיש פה סיכוי להבין, ולו במעט, מהו רֵשע.

קצת רקע: ליטל הוא סופר יהודי אמריקאי, שכתב בצרפתית, ספר מנקודת מבטו של נאצי. ולא נאצי חמוד עם רגשות אשם ורצון לעזור, אלא נאצי שיהפוך את היטלר לגאה במיוחד. [בעצם אולי לא ממש גאה, אבל לא מהסיבה שאתם חושבים, ולא רוצה לספיילר].

רוצים עוד סיבה שהספר קשה לקריאה? נסו אתם לקרוא את המילה אוברשטורנבאנפיהרר ודומותיה החינניות בכל שורה שלישית. אבל הסופר ביקש במיוחד מכל המתרגמים לדבוק ולא להשמיט.

אז אחרי ההקדמה המעודדת, על מה הספר לכל הרוחות? המנהל של חנות הספרים שלי לשעבר תמצת זאת יפה כ:"הפורסט גאמפ של הנאצים". הלוואי. אכן מדובר בדמות מפתח של קצין אס אס [בדויה], שנמצא בכל המקומות החשובים שיש להימצא בהם במהלך המלחמה. החל מבאבי יאר, דרך משאיות גז, מחנות ריכוז, צעדות המוות, ואפילו המלחמה בגבול רוסיה עם הבולשביקים [הספר לא עוסק כולו ביהודים. רק חלק ממנו], הכל שזור בעלילת חייו של הגיבור- אואה. אדם שדוקא מתחיל כנסבל, וככל שהספר מתקדם והיהודים נמצאים במצב גרוע יותר- כך גם הגיבור מאבד כל צלם אנוש.

הספר מדבר הרבה על הגרמנים, ועל האידאולוגיה הנאצית. מה שיפה הוא שלאורך כל הספר משהו בפנים מתקומם בקריאת האנטישמיות המובהקת הזו- עד שנזכרים שהכותב הוא יהודי, וכל העניין לובש גלימה אירונית.

הספר מחולק לחלקים ע"פ הפרקים בסוויטה של באך, משהו שלא הצלחתי לרדת עדיין לעומקו [אגב, את החלק של "אייר" אפשר פשוט לעבור ולדלג. אין צורך לקרוא מעבר לשניים-שלושה עמודים ראשונים].

שלא תטעו: אני כן ממליצה! פשוט משתפת בחוויות..
האמת, כמה שלא אגיד- לא אוכל להביא לעומק את המהות של הספר הזה, וכבר כתבתי יותר מ600 מילים, וזה ידוע שרוב האנשים מתייאשים אחרי 600 מילים, אז אני אפסיק כאן, ואמליץ, אם מתחשק לכם לשקוע במשהו לא קל ולא מתגמל, אבל ספר טוב. אני מאוד שמחה שקראתי אותו [למרות שלא הייתי שמחה בשום רגע של קריאת הספר..].

ד"א- מדובר בספר שלא חוסך בתיאורים מלוכלכים. שלא תגידו שלא הזהרתי.

קראתי עוד כמה ספרים, אבל נראה לי שזה יספיק להפעם.

שבת שלום!