נכתב אתמול בשעת לילה מאוחרת:
"
אני צריכה מישהו שיאהב את השירה שלי.
אני צריכה מישהו שיאהב את השתיקות שלי.
אני צריכה מישהו שיאהב את הנגינה שלי, למרות שחייבים להודות שהיא לא ממש טובה. או שלחילופין הוא לא יבין כלום במוסיקה ויתפעל.
אני צריכה מישהו שיאהב את התלתלים שלי.
אני צריכה מישהו שיאהב את הגומות חן, השקועות בפנים העגולות-מלאות שעומדות בסתירה מוזרה לגוף הצנום.
אני צריכה מישהו שיאהב את חוסר ההחלטיות שלי, ומצד שאני את האובססיות לדיוק, סדר ונקיון.
אני צריכה מישהו שיאהב את הקיצונויות שבי, את הרגע המאושר שמגיע אחרי רגע אומלל בגלל דבר של מה בכך.
אני צריכה מישהו שיאהב את הבריחות שלי מהמציאות על בסיס קבוע, לתוך ספר קסום או סרט טוב.
אני צריכה מישהו שיאהב את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון.
אני צריכה מישהו שיאהב אותי גם כשאני הכי רוצה וצריכה להיות לבד.
"
כן אני יודעת שזה קטוע. כתיבה אומנותית אף פעם לא היתה הצד החזק שבי..
היום הראשון של החורף הגיע באופן רשמי ובלתי ניתן להכחשה, מה שכמובן הביא לסערת רגשות.
והיה שלב ביום שכל כך רציתי לסמס את המילה "חורף", ואותה בלבד, לאדם שיבין בדיוק מה המשמעות של ארבעת התווים האלה בשבילי, ויזדהה כי המשמעות תהיה זהה גם לגביו..
לצערי יכולתי לחשוב רק על שני אנשים כאלה, ולשניהם זה לא היה מתאים בעליל לשלוח הודעה כזאת.
אז נשארתי עם הרצון, ועם החורף המדהים הזה.
שני דברים נחמדים אחרים קרו היום:
1. התקשר אלי האחראי על ההתנדבות והודיע לי שעברתי את התרגיל האחרון בהצלחה, ושיבח והחמיא, ושלח אותי לדרכי. אני באופן רשמי מתנדבת מן המניין. מה שעושה לי טוב על הלב, גם כי הצלחתי, וגם כי זה בהחלט נותן לי מטרה כלשהי, עכשיו כשאני מכלה את ימיי לריק. וההתנדבות הזאת כל כך חשובה..
2. בזמן הטקס ליצחק רבין ישבתי וקראתי מאמר על ספסל בחוץ, כשלפתע הגיע בחור דתי ונחמד והתיישב לידי, ואחרי כמה דקות גם פצח איתי בשיחה.
וזה תמיד נחמד, כשבנים באים ומתחילים. בעיקר כשהם דתיים.
אז ישבנו ודיברנו קצת יותר מחצי שעה. היה לי ממש כיף לדבר איתו, ומעניין. הבנתי כמה שהתגעגעתי לדבר עם מישהו בלי לפחד.
וזאת למרות שידעתי שאני לא רוצה יותר מזה. לא איתו.
אז דיברנו עד השיעור, ונפרדתי ממנו ב "אז נתראה". וזה היה בסדר.
וזהו.
שבת שלום שתהיה.
ותזכרו: החורף הגיע, ואיתו הידיעה שהכל יהיה בסדר :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת