"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

תשובות לשאלון השבועי:

1. בכנות: האם את שומרת על אורח חיים בריא?

ממש לא. א-לוהים יודע שאני מנסה. אני יכולה במשך חצי יום לאכול לחם וסלט במרווחים קבועים, למשל, ואז בחצי היום השני לזלול ממתקים או דברים משמינים אחרים ללא הכרה.

3. אם לא, מדוע?

כוח רצון חלש מאוד, מסתבר.

[עכשיו מגיעות שלוש שאלות בהן אני אמורה לפרט את התפריט שלי בארוחת בוקר, צהריים או ערב, אבל אני אחסוך מכם את הפרטים המרתקים הללו..]

8. אם תקבלי אלף ש"ח לבזבוזים בסופרמרקט (רק בשביל אוכל), מה תקני?

ממתקים! ובכלל דברים יקרים כאלה.

9. אחרי שאת אוכלת בבית, מי מנקה אחרייך?

המשרתת.

סתם, כמובן שאני.

טוב, זה לא היה שאלון משהו.

ונעבור לתקריות בעבודה:

תברכו אותי! אתמול נתקלתי בלקוחה החצופה הראשונה שלי. וכך זה היה:

היא היתה מאוד חסרת סבלנות, ביקשה ספר בישול מסוים, לא מהידועים מאוד, ולכן לא ידעתי מראש איפה הוא יהיה, כיוונתי אותה לאזור ספרי הבישול, העברתי מבט קצר, וכשלא מצאתי ביקשתי ממנה לחכות ואני אבדוק במחשב אם יש לנו אותו במלאי. בעודי מחפשת היא קראה בחוסר סבלנות: "הנה זה! מצאתי..". לאחר מכן היא ביקשה ספר באנגלית, שתורגם מעברית. גם במקרה זה לא ידעתי על ספר ספציפי שקיים, או מיקומו, אז הראתי לה את המדפים של ספרי האנגלית, והתחלתי לבדוק, כשתוך כדי היא מעירה הערות כמו: "זה נורא איטי!, את לא יכולה להגיד לי איפה זה?" הסברתי לה שאני לא יודעת מראש את כל הספרים, ואז בדיוק המנהל היה ליד, והיא צעקה לו: "תבוא לפה לעזור! כי העובדת שלך לא יודעת כלום!", באותו הרגע הדם עלה לי לראש, הרמתי עליה את הקול ואמרתי בתקיפות: "סליחה! אני לא יכולה לדעת בעל פה את כל הספרים שבחנות, וגם המנהל לא יודע, ואין ברירה אלא לבדוק ספר ספר!" כנראה שזה עזר כי היא התחילה פתאום לדבר יותר בנחמדות, אבל עדיין הייתי בשוק מהחוצפה שלה.

הבעיה היא שלקוחות בטוחים שאנחנו יודעים כל ספר האם הוא נמצא ואיפה, כשהעובדה היא שיש כמות כה גדולה, והזרימה [נו שסחורה נכנסת ויוצאת.. לא מצאתי מילה טובה יותר] כה מהירה-  שזה בלתי אפשרי.

ואחרי כמה דקות זה פשוט נעלם והבנתי שאין בי יותר כעס בכלל. ואחר כך שהמנהל אמר לי לא להתרגש מלקוחות כאלה, יכולתי בכנות לחייך אליו ולהגיד לו שאני ממש לא מתרגשת.

האמת? התפעלתי מעצמי, שלא לקחתי כל כך ללב.

לעומת זאת- את הנזיפה שלו יותר מאוחר במשמרת כן לקחתי ללב, אחרי שהענקתי שירות מסור במיוחד ללקוחה אחת עם המון דרישות, ולאחר שהלכה הוא אמר לי שבינתיים היו לקוחות אחרים בחנות שלא קיבלו שירות [הם לא ביקשו..]. זה היה קצת מעליב כי עד שאני עושה משהו טוב, אז במקום לשבח אותי על כך- מעירים לי.

אבל שטויות, גם זה עבר לי.

והיום היתה המשמרת עם העובדת העוקצנית שחששתי ממנה- חשש שהתברר כלא מבוסס, לאחר שהיא ביקשה ממני היום לעזור לה בכמה דברים, ועזרתי לה בשמחה, וזה ממש כבש אותה ומאז היא לא הפסיקה להגיד לי תודה ולצחוק איתי ולהתנצל..

זה גרם לי לחשוב שאולי היא לא רגילה לכך בגלל איך שהיא מתנהגת לאחרים, וזה הפתיע אותה לטובה. מצד שני אני די בטוחה שרק אני עד כדי כך רגישה בשביל להיעלב ממה שהיא אומרת, ושלאנשים אחרים פחות אכפת..

טוב, הסיבה האמיתית לחפירה הזאת היא כדי להסיח את דעתי מהעובדה ש:

1. החבר כנראה הגיע הביתה- אני אומרת כנראה כי הוא אמר לי שהוא מגיע היום אבל לא אמר מתי- והוא לא מתקשר ואני לא יודעת כל כך מה לחשוב.. אבל לא נעים לי להתקשר כי אם הוא עדיין בחו"ל אז זה יצא לו ממש יקר וגם די מיותר.. וזה מוזר שאין לי מושג ושהוא לא טורח להודיע לי.

2. כל הריב עם החברה נעשה מאוד מטופש, כי כל הטענות שלי על שאין לה זמן בשבילי כבר לא רלוונטיות כי עכשיו יש לה זמן בשפע, מסתבר, רק שעכשיו אנחנו לא מדברות. זה מצחיק כי מצד אחד אם הייתי מחכה עוד קצת- יכולתי למנוע את כל העניין: היינו נפגשות ומדברות כמו פעם וזהו. ומצד שני- אני שמחה שזה קרה, ומבחינתי אפילו בדקה ה-90, כי אחרת זה היה עוד מקרה שאני לא אומרת לה שאני נעלבת ממנה ושומרת הכל בבטן. זה מה שהכי מרתיח אותי בריב הזה: כשאני שומרת הכל בבטן אני לא בסדר, ועד שפעם אחת אמרתי לה מה אני מרגישה וחושבת- היא נעלבת ונותנת לי סטירה בפרצוף. אז מה אני אמורה לחשוב?!

וזה כל הזמן נראה שלא אכפת לה. וזו כנראה המסקנה מכל העניין.

3. הלימודים מתחילים שבוע הבא, וההדחקה נמצאת בשיאה. כל כך לא בא לי להתחיל. החופש היה כל כך קצר וכל כך טוב.. ולחזור אומר לפגוש שוב הרבה אנשים שלא התאמצתי במיוחד עד עכשיו כדי להתחבר איתם, וצריך למצוא פרטנר לפרקטיקום ולסמינריון, מה שרוב הסטודנטים כבר טרחו לעשות כבר מזמן ורק אני דחיתי והדחקתי.. לפחות זה רק יומים בשבוע. א-לוהים, כמה שלא בא לי..

וההערכה העצמית שלי במצב ממש גרוע בימים האחרונים. וזה הולך להתבטא גם בעובדה שעכשיו אני אתנצל על הפוסט הארוך ומייגע והלא מעניין הזה. אבל גם לי מותר, נכון?

לילה טוב.