ימים מבולבלים עוברים על כוחותינו [שזו אני]. מרגישה חסרת כיוון.
אני מקווה להיות יותר ברורה ונהירה בפוסט הבא בע"ה.. אבל בינתיים: ספרים.
ברנהארד שלינק/נער קריאה
האמת שלא היה לי מושג שהספר הזה קדם לסרט הנושא את אותו השם שיצא לא מזמן, אותו מאוד רציתי לראות אך נמנעתי מכך, כשהבנתי שחצי מהסרט כולל סצנות עירום ומין. נדמה לי אפילו שקייט וינסלט [טיטאניק, שמש ניצחית בראש צלול] היתה מועמדת עליו לאוסקר. ולעניינינו: זהו סרט שעוסק בגרמניה שאחרי מלחמ"ע השניה, וליתר דיוק- השואה. אנחנו רגילים להתעסק בדור שני של ניצולי שואה, אבל הספר דוקא מראה זוית חדשה: דור שני לנאצים. דור המוצג כהומניסט המזועזע ממעשיו של הדור הקודם, מוקיע אותו ובז לו, ומשתדל להתרחק ממנו עד כמה שאפשר ולא להידמות אליו. הדמות הראשי בספר הוא כזה בעצמו, שלא פעם מדבר על הקונפליקט של אהבת הוריו מחד, וזעזוע ממעשיהם בשואה מאידך.
הבחור מנהל רומן עם אישה מבוגרת, רומן שמשפיע על כל חייו. ולאחר תקופה מסוימת האישה נעלמת, והוא פוגש אותה שוב כסטודנט למשפטים הצופה במשפטה של אהובתו לשעבר כפושעת נאצית.
ההסתייגות הראשונית של כל קורא ישראלי היא בקריאת ספר על השואה- שלא מדבר כלל על יהודים והם כמעט ולא מופיעים בו. הספר עוסק בשאלה הנצחית לגבי האשמים: בורג קטן במערכת, או מפלצות? מהספר נראה כי בתי המשפט באותה תקופה, בדיוק כמו בני דורם, מהירים לחרוץ משפט ולהתנער מכל פשע שביצעו האשמים. אבל בעיניי ספר טוב מצליח לגרום לך לצאת מנקודת המבט שלך ולהזדהות גם עם אנשים שבחיים לא חשבת שתוכל להזדהות איתם, ואכן מצאתי את עצמי לחרדתי הרבה חושבת שאולי האישה נאשמת על לא עוול בכפה? אני מניחה שצריך אומץ בשביל זה, אז אסכם ואומר שזה ספר מצוין, למי שלא מפחד לשים את אמונותיו במבחן.
טל בן שחר/באושר ובאושר
אז בעיקרון אני לא חובבת גדולה של ספרי פסיכולוגיה חיובית של "איך להיות מאושר/לרכוש חברים/ביטחון עצמי/למצוא בן זוג וכו'" אין לי משהו נגדם, אלא שאני פשוט מעדיפה לקרוא דברים אחרים, מעניינים יותר. וגם, בוא נודה בזה, לספרים האלה יצא, ודי בצדק, שם של גיבובי קלישאות והבטחות נכזבות. אבל את הספר הזה בכל זאת בחרתי לקרוא, פשוט כי המרצה שלי המליצה עליו, אז חשבתי: "נו, זה בטח יהיה משהו מיוחד".
אז כגודל הציפיה- גם האכזבה. הספר לא חידש לי שום דבר שלא ידעתי קודם. ברור שתמיד טוב לקרוא שעושר אינו מביא אושר וכו', אבל חוץ ממחקרים חמודים ומעניינים [נמצא כי בדיקה לעיתים קרובות של מיילים או הודעות טקסט מורידה מנת משכל יותר מעישון מריחואנה!]- הספר הזה היה פשוט בזבוז זמן מבחינתי, ויותר מכך- הרבה פעמים מצאתי את עצמי חושבת, האם יתכן שהכותב מאמין בעצמו לכל הקלישאות והפסיכולוגיה בגרוש הזאת?
אבל! זו רק אני. העברתי את הספר הזה לאמא שלי והיא נהנית מאד, אז- לשיקולכם.
זוז'ה סאראמאגו/האדם המשוכפל
מי שאוהב את המעשיות של סאראמאגו [על העיוורון, למשל]- זה הספר בשבילו. לסופר הזה באמת יש המון דמיון, והוא יודע לרקוח סיפורים ממש מעניינים. יש רק, בעיה אחת, והיא, שהספר, ממש, קשה, לקריאה, עקב, ריבוי, בפסיקים,,,,!! תעשו לי טובה ופעם הבאה שתהיו בספריה/צומת ספרים לכו לספר הזה ופתחו בעמוד אקראי. מה שתראו זה עמוד מלא במילים ללא הזחות או פסקאות, בלי אף מרכאות [איך אני אמורה לדעת אם מישהו מדבר בלי מרכאות?!], וכמעט ללא נקודות. רק פסיקים. המון, המון, פסיקים. למה? אין לי מושג. אין ממש קשר לעלילה, ואולי זה מין ניסוי של הסופר, או "הספריה החדשה" לחיסכון בתווים. אם אתם מצליחים להתגבר על הפרט הטכני הזה [ואני הצלחתי]- הנאה מובטחת.
הרמן מלוויל/מובי דיק
אני לא יודעת אם סיפרתי לכם פעם, אבל אני בן אדם של קלאסיקות. בספרים, מוסיקה, סרטים, ועוד. אני מאמינה שהמבחן הטוב ביותר לאיכות הוא מבחן הזמן, ובדיוק כמו יין- גם תרבות יכולה להשתבח עם השנים. לכן אני תמיד אעדיף קלאסיקות, אז תארו לכם מה רבה היתה התרגשותי כאשר הגעתי לספריה, וממש מולי, במדף "ספרים חדשים" ראיתי את הספר עב הכרס הזה, בהוצאה חדשה של ידיעות אחרונות! מיד לקחתי והתחלתי לקרוא.
זו היתה אחת המשימות הקשות שעשיתי. כבר מזמן לא נאבקתי כל כך עם ספר, כמו שנאבקתי כאן. הספר ממש קשה לקריאה! השפה לא זורמת, והמספר הרב של הערות הביניים מביא לכלל יאוש! ישנן הערות שקריאתן היא מעשה מיותר לחלוטין, וישנן אחרות שפסיחה עליהן רק מגבירה את חוסר ההבנה הקיים ממילא. זה היה קרב קשה, ובהתחלה לא עלה על דעתי לוותר על הקלאסיקה האמריקאית הזו. כעבור שבועיים של מאבק הבאתי את הספר איתי לשבת אצל חברה, ואז אחותה סיפרה לי שקראה בעיתון על כך שהתרגום המדובר ממש לא מוצלח. כששמעתי זאת נשברתי, הבנתי שזו לא אשמתי אלא אשמת התרגום, והחזרתי את הספר לספריה, כשבלבי הבטחה לשוב אליו ביום מין הימים, הפעם בתרגום אחר, אולי של "כתר".
אהרן אפלפלד/הזעם עוד לא נדם
זה אולי מין חילול הקודש, אבל אף פעם לא ממש נהנתי מאהרן אפלפלד. הספר האחרון שלו קראתי- "פולין ארץ ירוקה" השאיר אותי עם טעם מוזר בפה. אבל אמא שלי קיבלה את הספר החדש שלו, "הזעם עוד לא נדם", ליום הולדת, אז כמובן שאקרא ספר שבין כה וכה נמצא בבית.
ובכן, הספר לא רע בכלל. אפילו מקסים. אמנם יש בו את מעט מהכתיבה ההזויה הזו שלו, אבל באמת שהופתעתי לטובה.
מסופר על ברונו, ילד גידם ובן להורים קומוניסטים, שהגדם שלו בעל כוחות מיוחדים שמייעצים לברונו ועוזרים לו. בתקופת השואה הוריו נאסרים וברונו נשלח למחנה ריכוז, שגם אותו הוא עובר תודות לגדם, ולחברים טובים שהוא מוצא. לאחר המלחמה הוא מתפרנס ממסחר ונאבק בדילמת הדת והיהדות, וכן העליה לארץ.
רוב הספר נחמד אבל מעט סתמי. החלק המעניין באמת מגיע בסוף: ברונו עולה לארץ, וחש על בשרו את קשיי הקליטה של מבוגר, ניצול שואה, בארץ שלא ששה לקבל את פניו.
בקיצור- ספר נחמד, שמשתפר מאוד בחלקו האחרון, כי בעיניי קשיי קליטה של ניצולי שואה הוא דבר מרתק במינו.
זהו להפעם.
יום נעים שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת