"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

היום נסעתי עם חברה לירושלים. המטרה- חיפוש דירות.

נסיעה לירושלים זו חוויה בפני עצמה. קשה לי להסביר, זה כנראה שילוב של המקום אליו אני נוסעת, והנופים היפים שבדרך, ונסיעה שהיא לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי- ממש בדיוק באמצע.

אז דבר ראשון הלכנו לראות את הבניין בדוידקה. בגדול- זה ממש מושלם. המחיר מעולה [בעיקר כי מחלקים אותו לשניים], יש ריהוט כמעט מלא- 2 מיטות, מקרר קטן, מזגן, ארון, שולחן וכיסאות, מדפים, מטבחון, שירותים ומקלחת. יש חיבור לאינטרנט חופשי, יש מכונת כביסה די זולה למטה, המיקום מעולה- המון דברים שהם ממש לא מובן מאליו כשמחפשים דירות. זה בעצם בניין לסטודנטים של שתי קומות שנראה כמו מין מלון זול- בכל קומה מסדרון ארוך עם המון יחידות דיור של חדר אחד [בערך 40 בקומה], ועל כל דירה מספר.

אולי זה אחד הדברים שגם הפריעו לי מעט- זה פשוט יותר מדי דומה ל..מעונות. ואני לא רוצה מעונות, אני מחפשת בית. אבל בית זו כנראה דרישה מוגזמת, עם התקציב שלי..

הדבר השני שמפריע לי הוא למעשה דבר די טוב מלכתחילה: האחראים ממש השקיעו בלובי של הבניין, שמו המון כורסאות נוח בכל הרחבה, יש רדיו שמתנגן, טלויזיה ושולחן ביליארד. נורא נחמד ומגבש, נכון? אבל, מה לגבי ערבי שבת? אני מדמיינת את עצמי חוזרת בערב שבת מבית הכנסת, נכנסת לבניין, לתוך חבורה של אנשים ששועמים מוסיקה, רואים טלויזיה ומשחקים ביליארד, וצריכה לברוח למדרגות. זה נראה לי משהו ממש מפריע. ואולי אני מגזימה?

חוצמזה, כל האווירה הזאת נראית לי קצת.. זולה. קשה לי להסביר מאיפה זה מגיע, אבל זה בניגוד מוחלט לאווירה שיש בנחלאות, בנחלת שבעה.. אווירה של טוהר, של קודש.

האמת שבדקנו דירה בנחלת שבעה, אבל זה באמת כבר התחתית של התחתית. פשוט לגור בכוך, שגם היה יותר יקר מהנ"ל משום מה. לא תודה.

דאגה נוספת היא עניין ה"שתי בנות בחדר" שמעסיק אותי: זה לא כל כך פשוט. הרי אני זקוקה לשקט, לפרטיות, דברים שכנראה לא יהיו לי כל כך הרבה. למרות ששתינו בטח לא נהיה כל הזמן בדירה, אבל בכל זאת..

ופתאום אוכלות אותי ספקות: אני כל כך רוצה לעבור ולהיות עצמאית, אבל אין לי אומץ. ומה אם זה לא ילך לי? מה אם אני לא אצליח להכיר חברים חדשים ואהיה לגמרי בודדה? ומה יהיה עם השבתות שם? אלו נראה לי שתי הדאגות העיקריות שלי.

ונשרפתי שחבל על הזמן. ועוד שיזוף דוסי של עד המרפק וסנטימטר מהצוואר. ממש לא משהו.

כמובן שנהנתי בירושלים, למרות הזמן הקצר שהייתי בה- שלוש שעות בערך, אבל נשבר לי הלב למראה רחוב יפו, ולא הכרתי בכלל את גשר המיתרים- בתקופתי הוא רק היה בבניה, בכלל לא ידעתי שהוא מיועד להולכי רגל! כן, שנתיים של היעדרות לא הולכות ברגל.. וזה כנראה המחיר. ובכל זאת, כשהסתובבתי ברחובות, היתה לי הרגשה שאני בבית. זאת למרות העובדה שאין באמת בעיר הזאת מקום שהוא שלי.

ולעניין אחר: אח שלי הביא לי את הספרון "שיעור חופשי"- לימוד יומי לחופש הגדול. זה פשוט דבר נפלא! לכל יום שני עמודים בהם לימוד של הלכות תורה לרמב"ם, ופרקי אבות, כל יום משנה עם פירושים, ועוד כל מיני אקסטרות כאלה כמו סיפורים ומדרשים.. זה הדבר הכי קרוב של קביעת עיתים לתורה שאי פעם היה לי, וזה מרגיש נהדר.

בשבת צדו את עיני כל המודעות של ימי עיון במדרשות לקראת תשעה באב, וממש התלהבתי! בחרתי לי אחת שנראתה מעניינת עם רבנים מוכרים וטובים, וכבר התחילתי להציק לחברה שלי שתיקח יום חופש ותבוא איתי, והיום בעצם קלטתי שאין לי באמת זמן לזה [מדובר ביום שלם], ויש לי מלא דברים שאני חייבת לעשות אותו היום, כמו הפגישה האחרונה שלי עם החניך בגהה, וכן פגישה אחרונה של קבוצת ההדרכה בגהה, וכמובן המבחנים.. באסה ממש. קצת בשביל לכפר על ביטול התורה הזה, קניתי בדוכן של "דברי שיר" בתחנה המרכזית את "בגן הגעגועים- אבידת בת מלך"- פירוש על מעשיה של רבי נחמן, מהסדרה של "בגן האמונה" וכו'.

חוץ מזה? חיכיתי וחיכיתי למספר דברים שהתגלו כמאכזבים או שפשוט לא קרו.. אני משתדלת לא להיות עצובה בגלל זה. או לפחות לנתב את העצב הזה להתאבלות על בית המקדש..

עד כאן לעדכון. שבוע טוב שיהיה!