אתמול יצאתי עם הבנות לשבור את הצום במסעדה. היה נחמד, וזה הזכיר לי כמה זמן לא יצאתי מהבית למטרת בילוי- כל החודשיים האחרונים היו לי נסיעות בעיקר לפר"ח, לתל השומר, לגהה, לעבודה בשבוע הספר- אבל לא סתם ככה יציאה של בילוי [זה היכה בי בחוזקה במיוחד כשהבנתי שפרח מזכרוני כמה זמן צריך לחכות לאוטובוסים בלילה..- או שהשירות ממש הורע, או שאני נעדרתי זמן רב מדי]. היה ממש נחמד, וכשעליתי על האוטובוס האחרון, פגשתי מכר מהעבר. טוב, 'מכר' זה פשוט מדי. פגשתי אדם מאוד משמעותי מהעבר. למעשה הוא כנראה ראה אותי כשעליתי, כי הוא ישב מקדימה, אבל כשעליתי לאוטובוס דיברתי בפלאפון ולכן לא הסתכלתי סביבי. רק כשבאתי לרדת פתאום הבחנתי בו מאחור. לקח לו קצת זמן להסתובב, ואז המבטים שלנו נפגשו, מבטים של מבוכה, פליאה, סקרנות ובעיקר- נוסטלגיה. לא היה לנו הרבה זמן לדבר, כי היינו צריכים להתפצל עד מהרה, למרות שאת הדרך המעטה שחלקנו הלכנו מאוד לאט. הפרידה היתה מעט מאכזבת, שום "נשמור על קשר" או משהו בסגנון, אבל ככה זה שיורדים מהפנטזיות שלי לקרקע המציאות. וזה בסדר, אני מניחה.
ועכשיו לקודש:
אנחנו מצווים לא להלין שכר לפועל עד הבוקר. כלומר, מרגע שהפועל סיים את המלאכה- הוא חייב לקבל עליה תשלום עוד באותו היום. אם ככה- איך זה שהקדוש ברוך הוא מלין בעצמו את שכרינו? אם התפללתי בבוקר- מגיע לי השכר שלי! לא לעתיד לבוא, אלא ממש עכשיו, היום. אלא, עונה החת"ם סופר, שאין דבר כזה "התפללתי וזהו", "הנחתי תפילין וסיימתי"- הכל זה תהליך. בכל בוקר מחדש צריך להתפלל. המצוות הללו אינן נחשבות בכל פעם כיחידה בפני עצמה, אלא כמצווה אחת גדולה מההתחלה ועד הסוף, ולכן נוכל לקבל את שכרינו רק לעתיד לבוא. אבל איזה שכר זה יהיה..
עד כאן אנשים רגילים כמונו. אבל פנחס? מה שפנחס עשה הוא כל כך נועז, כל כך חד פעמי. פנחס קיבל את שכרו עוד באותו היום. עד הבוקר.
[תודה לרדיו קול חי]
שתהיה שבת קודש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת