אני פשוט אוהבת לאהוב.
במיוחד אני אוהבת לאהוב אנשים.
במיוחד אני אוהבת לאהוב סוג מסוים של אנשים, שאם רק היתה לי הזדמנות הייתי עוזבת הכל ומקריבה את עצמי למענם.
השבוע הזה פגשתי מספר גדול יותר של אנשים מאשר שפגשתי בכל שנה האחרונה, וכל זה הביא אותי לכמה תובנות:
זה לא שאני אוהבת במיוחד בנים ולא בנות. זה פשוט משהו מסוים באנשים שאני אוהבת, שיש אותו יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. אבל לא רק ולא תמיד. איך אסביר מה זה הדבר הזה?
קודם כל, והכי קלישאתי בעולם: טוּב. פשוט אנשים טובים- במובן הכי פשוט והכי עמוק של המילה.
הדבר השני הוא חיצוני. כלומר, פנימיות שבא לידי ביטוי בחיצוניות. וזה לא קשור לאדם יפה או לא יפה. בדרך כלל מדובר באדם לא יפה כי אנשים יפים בד"כ יודעים שהם יפים- ואז משהו מתקלקל בהם. אין לי איך להסביר, זה פשוט ככה. אבל באנשים האלה יש כן תכונה חיצונית, מין אור מיוחד בעיניים, או בחיוך, או בשניהם. כן- הם מחייכים הרבה, האנשים האלה.
ויש בהם עוד דבר- מין ענווה ונמיכות רוח. לא באופן מוגזם חלילה, רק במידה מועטת ומספיקה. זו בעצם סתירה, כי האנשים הכל כך מיוחדים האלה בכלל לא יודעים כמה הם מיוחדים- וזה מה שיפה ומיוחד בהם.
ויש בהם רוך, ועדינות. בדרך כלל לא תמצאו אותם צועקים.
והכי טוב- לפעמים האנשים האלה אוהבים, אותי.
אז נכון שבעוד אני כותבת את הפוסט הזה אני חושבת בעיקר על שלושה אנשים, או בעצם רק על אדם אחד, והתיאוריה הזאת עוד תמשיך להיבחן. אבל זה לא שאני מתאהבת או משהו כזה. זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד: זו לא אהבה רומנטית, וזה לא רק עם בנים [למרות שבעיקר], זו פשוט אהבת-אדם, אהבת-חינם שעולה על גדותיה. וזו הרגשה כל כך, אבל כל כך, נפלאה להרגיש.
פוסט הזוי משהו. קצת כמו הספרים של הרוקי מורקמי. אני כבר מתה לקרוא את כולם.
היום פגשתי שני מורים מהתיכון, מכרתי לאדם חירש וחמוד, וראיתי שוב את האקס, אך בניגוד לפעם קודמת נמנעתי ממפגש חזותי, וכך נחסך ממנו הצורך לראות אותי.
עוד יום אחד לשבוע הספר. אני לא מאמינה שזה נגמר. שוב.
עד כאן.
שבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת