"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

אני לא במיטבי. שזו בעצם צורת התבטאות אחרת ל: "אני בדיכאון". במובן הקליל ולא הקליני, כמובן, אבל עדיין..

נראה לי שאני פשוט מרגישה לבד.

שבוע שעבר היה זוועה, ואז החלטתי לקחת את יום חמישי חופשי ובניתי על חברה שתצטרף ותעודד, והיא איכזבה בגדול.

אבל בכל זאת יצאו כמה רכישות מהעניין: סוף סוף אספתי את כל הספרים שאני מתעבת שיש לנו בבית, לקחתי אותם לחנות יד שניה בקינג ג'ורג', והחלפתי אותם תמורת ספר אחד- "קוצר רוחו של הלב" של סטפן צוויג [כבר הספקתי לסיים אותו והוא נהדר]. מצד אחד זה נראה קצת עושק- ארבעה בתמורה לאחד? מצד שני- אפילו על זה הייתי צריכה להתמקח מעט, ככה שלא הרגשתי לגמרי פראיירית.

בנוסף נרכשו שני דיסקים באוזן השלישית. הידעתם שגם שם יש דיסקים יד שניה במחירים מגוחכים? קניתי דיסק של דיידו ב22 שקל! ודיסק של מוסיקה קלאסית שזה כמובן אף פעם לא זול (שירי האופרה הגדולים ביותר בכל הזמנים).

ומאז לא יצאתי מהבית. חוץ מלבית הכנסת, אבל אני לא בטוחה שזה באמת נקרא.

ושביזות יום א' מחלחלת לתוכי ובא לי פשוט לברוח מהכל. או להיכנס למיטה ולא לצאת.

ואני כמעט לא מדברת עם חברות שלי. אני פשוט לא מרגישה חברותית במיוחד עכשיו. רק היה קשר ממש טוב עם החברה הנ"ל, עד להברזה האחרונה.

ביום שני חל יום הסטודנט ואני ממש מתפתה להבריז. כי אני לא באמת אוהבת אף אחד מהאמנים שמופיעים, וכי כמו שאמרתי אני לא במצב רוח חברותי. אולי זה עוד ישתנה.. מצד שני, מי עושה זה? מי מבריז מיום הסטודנט?!

אחרי התנזרות ארוכה של ספירת העומר מגלגל"צ, חזרתי רק כדי לגלות ששום דבר לא באמת השתנה, רק שהאיזון בין השירים המגעילים והיפים עוד התערער, כך שסה"כ נרשמה התדרדרות. האם זה סימן שהגיע הזמן לעבור תחנה?

בנוסף, הגעתי השבוע למסקנה שיכול להיות שאני בעצם מכורה לדרמות. העניין נמצא בבדיקה.

לפני שבוע חברה שלי סיפרה לי שפגשה במקריות כמה אנשים מהעבר שלה, ושלי. ואפילו אני הוזכרתי בשיחה יותר מפעם אחת, ולא בלי התעניינות נלהבת משהו, ומכל העניין נשמע כאילו הקשר ממש הולך להתחדש. מדובר באנשים, או יותר נכון איש, שלאור ההסטוריה שלנו אי אפשר להישאר אדישה להם, ואני מודה שהתמלאתי התרגשות וציפיה. אבל כבר עבר שבוע ושום דבר לא קרה. ולמרות הקלה קטנה בחזה, אני חשה בעיקר אכזבה.

ובנימה אופטימית זו.. שבוע טוב ומוצלח שיהיה.