"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

לא מתאים לי לדבר אקטואליה, אני יודעת. בכלליות אני לא עצמי לאחרונה.

אני בטח אשמע הזויה לחלוטין, אבל אני אקח את הסיכון:

כולנו לוקחים ללב את יום הזיכרון. את הסיפורים קורעי הלב של הבנים שהלכו ולא ישובו.

אבל אני.. איך אסביר. אני ממש מרגישה אי צדק, לגבי אחרים. הגורל פספס אותי. אני הייתי אמורה לעבור את זה גם. לא שאני רוצה במיוחד, זה פשוט.. היה צריך לקרות. ובמקום זה- זה קרה למישהו אחר. לאמא אחרת, לאשה אחרת, בת, אחות. כל האנשים האלה איבדו אדם, ואני לא. משהו פה ממש לא בסדר.

אוף, עיזבו. 

השיר שהכי מסמל מבחינתי את יום הזיכרון הוא: "היו לילות" של אסתר עופרים. ממליצה בחום.

אשכרה ניהלתי עם אדם היום את השיחה הבאה:

אני: "מה, אתה סוגר את חדר המחשבים?"

האחראי: "כן, יש טקס של יום הזיכרון!"

אני: "אבל אני רעבה!"

קולטת מה לא בסדר במה שאמרתי..

אחראי: "אבל.. אין שם אוכל".

היום הבחור החמוד פגש אותי אחרי השיעור ושאל בצורה מסתורית: "תגידי, יש לך קצת זמן עכשיו?"

אני אמורה להגיד: "האמת היא שיש לי ממש עכשיו פגישה עם מרצה בקשר לעבודה קבוצתית שאני אמורה להגיש.." ובמקום זה אומרת: "כן, בטח!". "זה בקשר למעבדה?" הוא עונה בשלילה.

"אוקיי.. האם אתה לוקח אותי לאיזה ניסוי?" גם זה לא..

"אז מה העניין?"

הוא: "טוב, האמת שאני צריך שתעזרי לי עם איזה מבחן..."

קיצר- מה מסתבר? לבחור היה איזה מבחן בעברית שהיה צריך לעבור [עולה חדש], לא היה לו כוח לעשות, והוא ביקש ממני לעשות את זה בשבילו! ומה אתם חושבים שעשיתי?

ברור שהסכמתי. אה וקיבלתי 90.

ואז זה הכה בי: אני קלישאה. אם הוא היה מבקש ממני לקפוץ מהגג בשבילו, רוב הסיכויים שהייתי אומרת כן.

סתם. נראה לי שאני מושפעת מ"סקראבס", שתמיד מראים שם אלטרנטיבה דמיונית והזויה-מצחיקה לכל מצב.

וכמובן שאיחרתי לפגישה עם המרצה, אבל זה היה בקטנה.

וכך נוצלתי בעדינות [במקום "באכזריות"].

כל פעם שאני מספרת לאנשים על הבחור מהדייטים הם רק אומרים כמה הוא חמוד..

הוא באמת חמוד. והוא טוב אלי. ורציני לגבי. נראה לי שמבחינתו אפשר להתארס גם עוד חודש.

אבל אני לא יודעת.. משהו חסר לי.

משהו חשוב.

ואני כל כך רוצה לספר על כל הספרים שקראתי לאחרונה, אבל העצלנות מונעת ממני. מה יהיה עם זה?

וכן, אני מודעת לכך שהפוסט הזה הזוי. אני מאשימה את השעה.

וזהו. שיהיה יום זיכרון משמעותי.