השבוע היתה הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית לבינתיים.
היא אמרה לי כמה מהמסקנות שלה, למשל- שהפחד שלי שאחרים לא יקבלו אותי כה גדול, עד שאני מבטלת את רצוני מפני כולם. ואז היא שאלה: "אבל איפה את?" "מה לגבי מה שאת רוצה?!"
אני יודעת שהיא צודקת, אבל השאלות האלה קשות מדי. אני לא יכולה להתמודד איתם עכשיו. מנסה לא לחשוב.
ובכל זאת- משהו השתנה. קשה לי להסביר, אבל כנראה שחלק מהדברים האלה באמת חילחלו טיפה.
אחד הדברים שאני אוהבת בבחור הנוכחי- הוא פשוט גורם לי להרגיש כל כך בנוח. אני לא צריכה להרשים אותו, ואני לא מתביישת או מנסה להסתיר כל מיני דברים. אני פשוט... אני. לפחות חלק מהזמן- שזה שיפור.
השבוע אני הייתי אחראית על ארגון הדייט השבועי. הצעתי את פארק רעננה. נסענו והיה ממש נהדר. הסתובבנו, ובאיזשהו שלב התיישבנו והוצאתי שוקו חם שהכנתי לנו, והוא די התלהב. דיברנו יחסית לעומק. לפחות יחסית לשאר הדייטים עד כה שהיו אמנם כיפים אבל די שיטחיים. דיברנו על הדת, ועל דייטים, ועל הישיבה שלו, והוא סיפר לי על כל מיני דברים שהוא התמודד איתם. אני מצידי ניסיתי להיות כמה שיותר פתוחה, ואפילו החמאתי לו על הזקן [תקופה מבורכת של זקנים].
נראה לי שזה מתקדם טוב.. למרות ההתסייגויות, וכמובן שיש הסתייגויות.
מחר מועד ב' די גדול וחשוב. כמו תמיד לפני מבחנים יש לי הרגשה מצד אחד של "עשיתי מה שאפשר", ומצד שני "לא עשיתי מספיק..". אבל די הפנמתי את העובדה שהממוצע שלי לא יהיה מספיק לתואר שני. הסיכוי היחיד שלי הוא להפגיז במתא"ם. אני תולה בזה מעט תקוות. לא גדולות מדי שישברו אותי, ולא נמוכות מדי שיפריעו למוטיבציה.
המוסיקה חסרה לי. ממש. בכלל לא היה מזיק לי להסתגר עכשיו בחדר עם מוסיקה שמחה ולרקוד עד לקריסה טוטאלית. אבל בינתיים מסתפקת בלשיר לעצמי שירים שקטים ומלנכוליים-משהו.
זה הכל. סתם פוסט קטן.
שבת שלום שתהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתחזקת