"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

היום היתה פגישה מס' 2 עם הפסיכולוגית.

כשלושה רבעים מהפגישה הייתי די מרוחקת וסגורה. אני עצמי לא ממש שמתי לב לזה עד שבסוף היא אמרה בנימה של יאוש: "אם את לא תיפתחי אנחנו פשוט נבזבז את כל הפגישה". איכשהו מצאתי את עצמי אומרת לה שמאוד קשה לי להיפתח, ושתמיד פגישה ראשונה שלי עם אנשים הולכת טוב, אבל בפגישה השניה אני כבר מתרחקת ומפחדת לתת מעצמי, כי כבר יש ציפיות וקיימת האפשרות להיפגע. ואז היא אמרה: "זה בעצם מה שקורה איתנו עכשיו, נכון?" ופתאום תפסתי שכן.

בסוף היא אמרה את המסקנה שלה, שאני מחפשת כל הזמן פידבקים ואישורים מהסביבה, כתוצאה מאיזה חסך שהיה לי בבית. וברגע שהיא אמרה את זה, פשוט בבת אחת פרצתי בבכי, כאילו נהר שלם רק חיכה להתפרץ. כאילו רק היה צריך ללחוץ על הכפתור הנכון. וזה היה סוג של בכי שלא היה לי כבר הרבה מאוד זמן. היא נראתה די מרוצה. בכל זאת, סוג של פריצת דרך. הבעיה היא שזה קרה ממש בדקות האחרונות של הפגישה, ולא היה לה ממש נעים להגיד לי ללכת..

ואני די מבואסת, כי פתאום הבנתי שאני ממש לא אמורה להגיד לבחור שאני בטיפול פסיכולוגי עד שנהיה כבר רציניים פחות או יותר. וזה מרגיש לי רע, כי בינתיים זה הולך טוב ולא בא לי לשמור כזה סוד מפניו..

ובנוסף, בדיוק דיברנו על העניין של ריחוק בפגישה שניה. מה אם זה יקרה לי עכשיו איתו? אני ממש לא רוצה לעשות משהו שיהרוס את זה. הוא די מוצא חן בעיני..

זוכרים שעבדתי ביוני שעבר בשבוע הספר? אז היום התקשר אלי אחד האחראיים, אמר שהם "זוכרים אותי לטובה", ורוצים שאעבוד איתם שוב השנה. אמרתי שכן אבל ללא התחייבות סופית, כי בעצם קשה לי לראות איך אני אצליח לתמרן את כל העניין, כי עדיין יהיו את הלימודים, את ההתנדבות ואת הפר"ח.. אבל זו ממש עבודת החלומות. וגם השכר: 1500 בלי בונוסים בעשרה ימים זה לא רע בכלל.

והשבוע הזה עובר לי ממש לאט... מה יהיה עם זה?

המשך שבוע טוב שיהיה, ולילה טוב.