"מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו.."

נראה לי מוזר לכתוב פוסטים פתאום.

אני רואה בלוגים שיש להם ותק של שנים, וזה נראה לי ממש מגניב, אבל מצד שני אני לא רוצה להגיע למצב הזה.

אולי.. מיציתי?

פכל מקרה, לפוסט:

אז השבוע האחרון היה ממש מיאש. ראשית- שתי הצעות שידוכים לא יצאו לפועל. בשני המקרים הבחור כבר יוצא עם מישהי. אז נכון שמקרה הראשון אין את מי להאשים כי אני זו שפנתה למישהו מסוים שזרק לי קלף די מזמן על בחור שהוא רוצה להכיר לי, וביקשה ממנו שיעשה משהו בנידון [גאים בי?].

אבל במקרה השני ההצעה הגיעה מחברה שאני ממש סומכת עליה, וכבר הרשתי לעצמי להתכונן נפשית [רעיון גרוע!!], ובסוף הסתבר שזה לא רלוונטי. ברור שזו לא אשמת החברה, היא ממש מקסימה על כל המאמצים שלה להכיר לי, והיא גם מכירה אותי ויודעת כמה אני רגישה ובטח מרגישה לא נעים בעצמה..

כמו כן שבוע שעבר, פשוט משום מקום הגיעה הצעת עבודה שנשמעה ממש מתאימה! ללמד בוקר אחד בשבוע מוסיקה לילדים בגיל הרך. מוסיקה, ילדים, בוקר אחד בשבוע? כל הנתונים במשוואה הזאת פשוט מושלמים! היא לקחה את הפרטים שלה ואמרה שתברר ותחזור אלי אם זה מתאים. כבר שבוע לא שמעתי ממנה.

בנוסף, החלטתי את ההחלטה האמיצה או המטופשת-עד-למאד הבאה: לעשות מועד ב' על ציון 90. הבעיה היא שנזכרתי בזה קצת מאוחר מדי והייתי צריכה ללכת למדור בחינות, ואחרי שהם ניסו במשך חצי שעה לשכנע אותי לרדת מהעניין [נראה לכם שלא שקלתי את זה ברצינות?! וזה בכלל לא עניינכם!] מסתבר שזה יעלה לי 120 ש"ח. 120 ש"ח בשביל שיפור של עד 10 נקודות [בוא נודה בזה, רוב הסיכויים שלא אקבל 100]. אני ממש מקווה שאקבל יותר גבוה, ולא אדפק מכל הכיוונים.

בכל מקרה, עקב כל המקרים המלבבים הנ"ל, הגעתי ביום ראשון הביתה ממש בדיכאון, וכל כך לא היה לי כוח ללכת למסיבת פורים של פר"ח בעוד שעה קלה, וכבר הרגשתי את הדמעות מגיעות. אבל אז, פתאום, הבנתי שלמרות שזה מאוד מפתה- אני לא רוצה להיות ככה. כזאת. אז לקחתי את כל המקרים המעצבנים שקרו לי, שמתי אותם בקופסא קטנה, הסתכלתי עליה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי בקול: "לא נורא".

ואז, בבת אחת הרגשתי יותר טוב. וגם חשבתי על איזה חוסר ביטחון בהשם זה לדאוג בגלל כל הדברים האלה, כאילו שאין מישהו שרואה קצת יותר למרחוק ויודע מה הכי טוב בשבילי.

אז התלבשתי יפה [ממש יפה! קיבלתי מלא מחמאות (:], שמתי על עצמי אביזרי תחפושת ויצאתי למסיבה. היה ממש נחמד, וגם חניכה שלי נהנתה. לי כמובן היה קצת פחות כיף לסחוב אותה ממקום למקום כל הערב [היא על קביים וכנראה לא התרגלה אליהם עדיין], והיא ילדה גדולה! אבל ממש רציתי שתהנה מכל התחנות ומכל הפעילויות, עד כמה שניתן, ובאמת בסוף הערב היא סיפרה לי כמה היא נהנתה, וזה היה שווה את הכל (:

זה פחות או יותר תקציר הימים האחרונים, למרות שכל זה קרה ביום אחד, פשוט כי אתמול לא עשיתי כלום חוץ מללמוד, לראות סרט ["ילדים חורגים לא-לוהים", סרט מקסים לחובבי ז'אנר הדרמה, ואם אתם מתעניינים בחרשים כמוני אז זו בכלל חגיגה!], ולנגן. אני אומרת לכם, אין הרגשה נפלאה כמו לנגן יצירה שאתה ממש אוהב. כל היום היא מתנגנת לך בראש, לא משנה מה אתה עושה, ואתה רק מחכה להתיישב כבר ליד הפסנתר ולהתאמן עליה, וגם כשאתה מתאמן עליה אתה כבר לא יכול לחכות עד שהיא תהיה שלמה, אבל מצד שאני אתה גם יודע שאחרי שתהיה שלמה תזנח אותה ותעבור ליצירה אחת, ועל כן אתה מתענג על כל רגע.. [כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות].

זה הכל להפעם. שיהיה שבוע טוב וחודש נפלא! ותזכרו- אין שום יאוש בעולם (: