רגעים.

בזמן האחרון פשוט אין לי על מה לעדכן, וכדי שלא יהיה פה שומם, אני אשים דברים שאני כותבת.

לא יודעת למה, מעט מאוד אני מצליחה לכתוב על עצמי, על רגשות שלי וסיטואציות שבאמת קורות לי. אבל יש לי כ"כ הרבה מצבים אחרים בראש שאני מבטאת אותם דרך הכתיבה.

*כל העניין בחיים הוא הגישה.

מילים, שירים, רגעים, נחרטים ומשאירים צלקות.. מצטברות לי בכל הגוף, בתוך תוכי.
אתה מתקשר, אני עונה ולא מבינה למה. אתה תרצה להיות הצודק, וגם תצליח להיות כזה. אני אכעס, אשתגע ביני לבין עצמי על זה שאתה תמיד מצליח לגרום לי אותה הרגשה.
רק אחר כך, אני אבין למה עניתי, למה אני תמיד עונה. כשפתאום יגיע הרצון לדבר איתך, כשלא אשמע יותר את הקול שלך לוחש לי מילים יפות וחסרות משמעות, כשאתחיל כמו תמיד לצחוק על עצמי, על כמה שהייתי רוצה שתהיה לי את האפשרות לצעוק עליך בכל כוחי, להטיח בפנייך את העובדה שאתה טועה, שאתה פוגע ולא מבין אפילו עד כמה...
רושמת את השם שלך על דף, חורטת חזק, כדי שלא יהיה אפשר למחוק אותו, כמו שאי אפשר למחוק מהלב שלי.
המחשבות בראש רצות... לא מניחות, ואני מדמיינת את עצמי לוקחת מהן את האפשרות לרוץ בכזה מרץ והתמדה, כדי שאוכל לרוץ אלייך בכל הכוח ולהגיד לך הכל. לגרום לך לאותן צלקות כואבות, כדי שלא תשכח אותי, שלא תשכח מה הייתי בשבילך.
אתה שכחת.... ואני נשארתי עם החשק ועם המון משפטים שאני לא אגיד לעולם.

הוא שונה מכל השאר שהיו לפניו, והבנתי את השוני כשתפסתי את המבט שלו בפעם הראשונה.
נגלו לפניי עיניים שאף פעם לא הצלחתי להסביר במדוייק מה הן מביעות. אושר, חוכמה, רגישות... תכונות שהתבטאו במבט אחד תמים, וחיוך מקסים שנלווה אליו.
ואולי, השוני האמיתי מסתתר בצלקות שאף אחד לא הצליח להשאיר בי, ואף אחד לא הצליח למחוק אחריו.
האהבה שבכאב, הכאב שבאהבה אליו. האהבה שהבדילה אותו מהאחרים. אהבה שאי אפשר למחוק, שנצלקה בנבחי נשמתי ואין דבר שיוכל לשנות זאת.