רגעים.

[24/1]

"כשאין לכם מצב רוח כי משהו קטן מפריע לשגרת החיים המאושרת שלכם, אתם יודעים לבקש הקשבה, עזרה. תמיד מוצאים אותה. לפחות אצלי.

פתאום אתם "בוגרים ועמוקים". מלאי ניסיון וחוכמת חיים. יודעים בדיוק מה להגיד כדי להאשים את כל שאר העולם, כי אתם צודקים ואף פעם לא טועים.

פתאום אתם מתייחסים לאהבה וחברוּת כאל משהו נדיר ויקר, שאסור לאבד. שממלא אתכם.

ואז חוזרים לשגרה. שוכחים...

אני לבד, כי כשאני במצברוח כזה, אתם ממהרים להשתיק אותי. מקשיבים בכאילו.

ששום דבר לא יבאס אתכם. שאני לא אכניס אתכם לדיכאון הנורא שאני שרויה בו. אוווו, האימה. רק לא זה.

...

רק מבקשת שתבינו.

זועקת לעזרה. תבואו ותגידו שאתם איתי. אני לא לבד.

באמת איכפת לכם ואתם לא רק עושים את עצמכם. כאילו מתוך חובה, כי אני תמיד עוזרת. תמיד כאן.

אתם לא חייבים. באמת. תפסיקו..."

מדהים כמה שזה מתאים לי עכשיו.

מרגישה כ"כ מפגרת, טיפשה, פראיירית. אתם דורכים עליי, אחרי שאני נותנת את כל כולי ומקשיבה לכל שטות שיוצאת לכם מהפה, מרגיעה ומחזקת.

לא מבקשת כלום מלבד שזה יהיה הדדי, שכשאני אבכה לכרית מאוכזבת מהעולם ואבקש מינימום הקשבה, אתם תתנו לי אותה.

בלי מילים מיותרות, לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להקשיב, לפתוח את הלב, לתת מעצמכם בשביל מי שתמיד כאן בשבילכם.

במקום זה, אתם מאכזבים יותר ויותר.

מוצאת את עצמי נאלצת להתמודד עם דמעות וכעס לבד, פשוט כי אין עם מי.

אם רק הייתם מבינים ...

"ואולי אבד לנו הכוח

להלחם ולא לברוח?"

זה כבר נהיה מגעיל.