| 8/2013
מקץ עשרים שנה
סתם. הרבה פחות.
"אתה תיעלם". היא לא זוכרת מה הוא ענה. משהו שבשורתו התחתונה מבטא שלילה מוחלטת. אבל הוא נעלם. היא תמיד האשימה את עצמה, שהייתה גלויה מדי, בהירה. זאת הבעיה עם מסתורין את מבינה - הוא מתמוסס עם זרם הזמן. בינתיים הוא טס. וחזר. ושוב טס. ונעלם לה לגמרי.
עברו שלוש שנים, אולי ארבע, מי סופר בכלל חוץ ממנה. היא תפסה אותה בדרום, שיחת הטלפון הלא באמת פתאומית. יותר מהעובדה שייחלה שתקרה, היא ידעה שתקרה. ותחת השמש הלוהטת של יולי בלהבים כל החדרים בלב שלה נכנסו לממד. הקול שלו, מחוספס, שלו ועמוק בדיוק כמו שנחרט בזכרון שלה; היא רק נהנתה מהצליל וכלל לא הקשיבה למשמעות המילים. ההברות התנגנו לה באוזן. רק לאחר הניתוק היא הבינה שהם קבעו להפגש בחומוס סמוך לכניסה ליישוב שלה.
המועד הגיע מעצמו והיא הגיעה על אופניים. כמעט נכנסה בפח זבל וכמעט שדרסה ילדון בן שנתיים. אך הכל עבר על ידה, אפילו הרוח שנשבה באגרסיביות על הפנים. כשהגיעה הוא כבר ישב שם, מצייר עם קיסם על מפית ציור דמיוני.
ברגע שחזותו נקלטה בתאים שלה, הכל חזר בבום. החיבוקים שלו, הליטופים, המחמאות ההזויות, מבטי ההפתעה-הערכה-גיחוך בכל פעם שפלטה משהו חכם או יוצא דופן, העיניים שלו שנחו עליה והיא חשה במשקלן כאילו מבטיו היו מוחשיים. המתח שהיה נוכח ביניהם, הידיעה הפנימית שקיים בין שניהם מכנה משותף עמוק מאוד ובסיסי. מעבר לנטייה קלה לימין בפוליטיקה ולחוסר חיבה מובהק לכינרת וכו'.
לא היה טעם לדחות את המהות, אז רק אספה את השיער שלה שהצהיב מאוד בשמש של הקיץ הזה בסיכת מקור פרחונית והתיישבה מולו. חסרת אונים ובינתיים גם עונים. דבר לא השתנה בו בעצם. אותו המבנה החסון, התמיר. התלתלים והנמשים ובת הצחוק במבעו. הידיים העצומות, עצמות הלחיים האציליות. רק ספקות בנוגע ללמה לעזאזל היא שם רצו לה בראש כמו מתחרים במקצה מאה מטר באולימפיאדת לונדון.
מה איתך גלז; ולפתע, הכל זרם ופכפך ושכשך באנקדוטות שמתארות בסרבול את חייה. ואת חייו. החומוס נברא על השולחן בינתיים וזה היה קצת מוזר כי היא לא זכרה מלצר. הם נגבו וגיבבו, והיא הרגישה זקנה וטרחה לומר לו את זה. הוא צחק את הצחוק הלבבי שלו וטען שהיא תמיד הייתה.
בתקופה שבורה ושחורה, של פעם, הוא היה שם בשבילה. בין יפחת בכי אחת למרמור שני הוא נתן לה לגיטימציה להרגיש בסדר, נורמאלית, אלה החיים. עכשיו אולי היא קצת כועסת. הוא היה צריך לנסח זאת אחרת - אלה תקופות בחיים. עכשיו, סיפרה לו, היא בחיים שוב, מתקשרת ועצמאית ויודעת מי היא וגם הרבה פחות תלותית. זה רחוק כמובן מלהיות אוטופי, אבל חוץ ממנו היא לא מכירה דבר מציאותי שהוא אוטופי.
הוא נהיה קצת עצוב אחרי התוכחה הנ''ל. רציתי לעשות לך טוב.
כשגם החמוצים אזלו מהצלחות הם השאירו טיפ נחמד וחיוך באוויר ויצאו החוצה. היה לוהט ברמת הכבשנים במחנות, אז הם נכנסו לאוטו שלו ובמזגן המשיכו קצת לדבר. אני כותבת קצת כי פתאום השתיקות שיחקו תפקיד ראשי יותר בין המשפטים. הם בהו אחת בשני. הרבה דברים נכחו ברכב חוץ מחמצן. הפער, הענק הזה שתמיד כמה לגישור, המתח שסירב להתפוגג גם כאשר הסבה את עיניה ולא הביטה בו, אלא בנוף היפהפה והירוק שנשקף מהחלון. כיף לגור בצפון. וההבנה, שיכול להיות שיש כאן משהו שעוד אי אפשר לכנות אותו בשום שם אבל הוא בטוח לא רע.
זמן מה חלף בחוץ אך פסח על היושבים במכונית, הם לא הרגישו בו כלל. ואז הוא שלח יד וליטף את ראשה, מחזיר אותה שוב לימים של יער. וקירב את ראשה לראשו. והתלתלים הזהובים פגשו בגלים השמשיים שלה, וקרה מה שבד''כ קורה כשתלתלים פוגשים בגלים. בור קטן התמלא קצת במערכות של שניהם. מבחינתה זה היה כמו אופיום, והיא יכלה להמשיך לצרוך אותו לנצח כי השלווה הייתה ממכרת והפעימות היו נרגשות והחיים נראו כמו משימה ששווה לסמן עליה וי.
אבל היה חיסרון אחד למתרחש - זה היה הסוף.
יש גשרים שלעולם לא יגשרו על הפער, אבל אי אפשר לשרוף.
חייבת רק לציין שאני ופומפוש הגשמנו חלום ילדות נושן ויחד עם ליאב ויוב היינו בהופעת איחוד של כוורת. אורגזמה ווקאלית. מיתרי הקול שלי שכחו איך קוראים להם בכלל וצרחתי כמו מטורללת והרגשתי גם קצת וודסטוק. אני ככ אוהבת את אפרים שמיר3> ויצחקלפטר המלך הזה.. וואו. לשמוע את סיפור הארון זאת אגדה שקרתה לי באמת. יש לי טי שירט של ההופעה ויקח לי זמן להירגע.
אחרי שנגנג הפך ז"לז"ל (אני נוראית אני יודעת) לקחנו כלב ריבאונד. היא יפהפייה. ג'ק ראסל טרייר בת שלושה חודשים. קראתי לה לוף, ע''ש המנק"ר לשעבר. אני בכלל צמחונית. אבל זה יפה ועברי כזה ומתאים לאופי שעוד אין לה. וואט אבר ביץ'.
מצאתי עבודה ועוברת עלי תקופה טובה. אין חלל בינתיים. יש כוכבים.
עושה סופש על הבניאס (כמה אפשר כל החיים על אותו הנהר!) ומקווה לרוץ או משהו מערבי אחר.
הקינה על הקנון עדיין מקננת,
גל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
