מה אני כבר יכולה לספר בפוסט הזה? או יותר נכון, מה באתי לספר?

שהתדרדרתי בלימודים, הפסקתי להתרכז בכיתה ושאני לא מבינה יותר את החומר כמו שהבנתי פעם?

שהיה לנו חג מעלות והיה נהדר למרות שכל ההורים חושבים שהיה אחד מחגי המעלות הגרועים שהיו?

או שאולי התחברתי לאנשים חדשים בבית ספר ועכשיו יש לי יותר חברים?

אולי אני אספר שהתרקחתי מאנשים שבאמת חשובים לי, אבל זו לא אשמתי... כי כמה שאני מנסה... להם כבר לא אכפת?

אולי אני אספר שהפכתי מתמימה ונאיבית להיות הזונה של המחוז?

או שכל הקן שלי מזלזל בי?

או שכל הגבעה מזלזלת בקן?

אני ממש לא יודעת ממה להתחיל... אבל עכשיו כשאני קוראת את כל הפוסט הקצר שלי אני מבינה שסיכמתי הכל בכמה משפטים (הכנתי את עצמי לשיעור היסטוריה!).

ובקשר לכותרת...

כן! כשאני כותבת לידיד שלי: "אני מקווה לראות אותך, אני מתגעגעת, חייבת לזוז נדבר בביי!"

אז, כן! אני מצפה שאיזה: "גם אני, ביי..."

ולא לאיזה: "ביי..." יבש וחסר טעם.

אני מקווה להפסיק להתגעגע, למרות שמבחינתי זה לא הגיוני! בני אדם יותר מידי חשובים לי (מה שהופך אותי ליצור מוזר)

Noa Dude