~ הכי קרוב אלייך ~

היינו רק שנינו שם. ידעתי שאסור לנו להיות ביחד אבל לא הזיז לי, לנו

אהבנו כל כך.. אבל אם הייתי יודעת שזה יגמר ככה אולי לא הייתי מתחילה את הכל מלכתחילה

הוא ניגב לי את הדמעות וחיבק אותי חזק עד שהדמעות ניספגו כבר בחולצה שקניתי לו ליום הולדת

הרמתי את ראשי מהכתף שלו שחיבקה.

ראיתי אותו מתבונן בנו, איך הוא מצא אותנו? מסתכל עלינו בשנאה.

אני חשבתי שהוא סלח לנו.. אבל אז ראיתי שבידו הוא מחזיק אקדח ומכוון על אהובי, האהבה שלי, האהבה שעברה קשיים עד שבאמת התממשה.

הוא הטעין את האקדח מהר. "לאאא" צעקתי ודחפתי אותו ממני, שלא יפגע

"אורייאןן" שמעתי אותו צורח

הרגשתי שאני כבדה, העיניים כבדות כבר הייתה שלולית דם מתחתיי

"אוריאן.." הוא הרים לי את הראש מהריצפה.

אני מביטה בו, הוא כל כך יפה

"א..אל תבכה" חייכתי כשהרגשתי טיפה נוזלת עלי

הוא הסתובב לראות אם יש עוד מישהו מסביבנו והתאכזב לגלות שאנחנו לבד

הוא צרח, צרחה גדולה, צרחה של כאב, צרחה שאולי מישהו ישמע אותנו

"תדע.." אמרתי והוא ישר הסתובב אלי "שבחיים שלי לא אהבתי כמו שאני אוהבת אותך" אף פעם לא חשבתי שבאמת יש מילים אחרונות, ואם הייתי יודעת שככה אני אמות כבר הייתי מכינה מכתב, משהו לפני להגיד לכולם.

טוב אז האמת שהכל התחיל בסוף חודש אוגוסט 2009, כשנקלענו לחובות.. זאת אומרת שאבא שלי הימר על כל החסכונות שלנו, נקלע לחובות וברח מסתבר עם מישהי שהיה לו רומן איתה.

אחים של אמא שלי שמעו על המצוקה שלנו ועזרו לנו קצת בכספים, מה שיכלו

בטח כבר הבנתם שנאלצתי לעבור מהבית ספר שלמדתי בו לפנימיה זולה, 'אדיבי' קראו לה, שמעתי שהיא של נוער עבריין

אז בסיפור הזה לצערי אני לא הילדה היפה שעוברת לפנימיה וכולם מתאהבים בה.

קוראים לי אוריאן אני בת 16 וחצי עוד מעט 17, 7.11.92 כיתה י"א

אני לא יפה ולא כוסית, יש לי קצת עודף משקל.

עיניי שחורות ושערי חום כהה נוטה לשחור, השיער שלי היה יבש, לא מטופך, אפשר להגיד מתולתל סבוך שאסוף בקוקיה מגושמת.

לא עניין אותי המראה שלי כמו לשאר הבנות בגילי שהיו קמות ב5 וחצי כשההסעה רק ב7 בשביל 'קצת' איפור

גרנו בחיפה, אמא שלי רצתה לשלוח אותי לפנימיה באחת הקריות שם, קרית ים זה היה ליד חיפה.

לא רציתי לעבור, להיפרד מהחברות שלי, אבל אמא אמרה שזה מה שיש כרגע וזה זמני.

והינה הגיע לו אחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים.

עמדתי מפוחדת בכניסה לבית ספר כשבידי אני מחזיקה מזוודה.

להיכנס או לא להיכנס? אני עדיין יכולה לברוח כמו אבא, הרי גנים עוברים בתורשה לא?

כמו שראיתם חזרתי.. אני לא יודעת באיזה עקביות ומעדיפה לא להבטיח..

אני רק יכולה להגיד שיש ימים שממש בא לי לכתוב ואני כותבת.

מה שקראתם זאת התחלה.. פתיחה.. סוג של הקדמה תקראו לזה איך שתרצו, אשמח לשמוע דעתכם

אני מקווה שהשבוע אני אעלה את הפרק הראשון

אני פותחת בלוג אישי.. זאת אומר כבר יש בלוג שלי אבל אני חושבת שאני אהפוך אותו לאישי ואספר קצת על עצמי

למי שזה מעניין אותו לדעת מי הכותבת חח..

אני אפרסם אותו בהמשך בצד או פה אני פשוט אערוך ואוסיף