סיכום הסופ"ש:
תקווה יוצאת מנקודה A לכיוון נקודה B במהירות של 90 קמ"ש.
בו-זמנית, מציאות יוצאת מנקודה B לכיוון נקודה A במהירות של 150 קמ"ש.
נתון: המציאות דורסנית.
מי ניצח?
יפה.
[כמה מכם קראו 'תקווה' במלעיל? חה].
~~~
יוצאת מהבית במטרה ברורה.
מפלסת דרכי בינות האנשים, אוהבת להסתכל על כולם ומתפתלת כשמסתכלים עלי.
בימים כתיקונם אני בעיקר חושבת, אבל היום הכל סדוק והחלטתי לפעול. לפעול מתוך סדק מוביל לשבר.
נמאס לי מאנשים בשיחות היום-יום וה-inputs המטופשים שלהם.
'איזה תלתלים כפרה עלייך'. חיוך מאולץ. צא לי מהוריד, כפרה עליך.
'את עושה אותו ככה?'. 'לא'.
'אז איך הוא ככה?'. 'ככה הוא'.
'לא חבל על הפנים היפות? אולי תחליקי'.
נמאס לי לדבר עם אנשים שלא מבינים עניין.
'אני מרגישה שכל הזמן הזה התבזבז'.
'מה שהיה, היה'.
'מה שהיה, היה צריך להתנקז לאיזו שהיא תוצאה, וזה לא קרה'. הלב שלי פועם מהר מידי כשאני חושבת על זה.
'לא נורא, תחליקי את זה'. תנועת ביטול, סוף.
נמאס לי מעיכובים.
'אני רוצה לדעת למה המשכורת מתעכבת כבר יותר משבוע, ולמה לעזאזל ה-150 אחוזים של הסופ"ש לא כלולים'.
'טעות של החשבונות, האחראית בחו"ל'.
'זו הלנת שכר והפרת חוזה'.
'זה כמה מאות שקלים, זה באמת לא נורא. את יכולה להחליק את זה'.
פותחת את הדלת, מניחה את התיק.
מעבירה יד בשיער הלא-חלק, מרגישה היטב את הזמן המבוזבז והמינוס בבנק. 'יפה שלי', אתה מקבל אותי בחיוך וחיבוק וכל כך הרבה רצון, ומוציא ממני חיוך, גם.
הדירה שלך מבולגנת והימים לא כתיקונם, אבל לא אכפת לי כי לראות אותך מסדר הכל.
אתה מציע לי קפה והולך למטבח, ואני מוציאה מהתיק את קופסאת העוגיות שארזתי לך.
'הבית קצת מבולגן, אני יודע', אתה קורא מהמטבח, ואז ממלמל 'שיט'. 'מה?', לא הייתי בטוחה אם דיברת אלי או לעצמך. 'שטויות', קראתי חזרה בדרכי אליך.
'תראה מה הבא-', ותוך שניה הבנתי על מה נאמר 'שיט', מה בדיוק נשפך במטבח וכמה מהר אתה תופס אותי.
'את בסדר?'. חייכתי במבוכה לרגע וצחקתי. 'הבית קצת מבולגן?', שאלתי בהתגרות. 'נשפך עכשיו, נשבע לך. בדרך כלל אני מנקה', אתה עונה בחיוך ומוסיף, 'הבאת עוגיות! איזה כיף. תודה יפה. את יכולה לשים כאן, אבל תיזהרי - שלא תחליקי'.
ממך לא נמאס לי.
ומתוך כל זה,
אני רק יודעת איפה העוגיות.
כל השאר לא קיים
ואפילו מזה נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Autumn
