תרים אותי, תוריד אותי

תאהב אותי בחרוזים

פעם ראשונה, על מסמרים

פעם שניה

אם אתה יודע להכיל

תפוס את הצוואר הזה

שבולע כל מה שאתה מאכיל

תחנוק אותי עד שאכחיל

אחרת אין רגש

אחרת אין דמעות או נשימה

ואז אני סתם

אני כלום, אני רגילה

תכפיף אותי, תכפה אותך

ואם אתה חושב 

שאתן לך ללכת

שאתן לי להיות שוב ריקה

טרם הבנת שידי על העליונה

ותמיד הייתה

הגיע הזמן שתדע

אותי

הדיכאון הריקני מרים

היאוש החשוך מוריד

אוהב אותי בחרוזים

על מסמרים

פעם ראשונה ושניה

על השולחן, על הרצפה

כל הלילה אם צריך

כל החיים

לעולם לא יהיה אחר

חוץ מהחושך הזה

נח מולי דומם

כהה ומת ולא נושם

אני מבינה שבעצם

אין לי מקום לאף אחד

כי אין לי מקום לעצמי

כי יש לי טפיל נפשי.

עשי טובה,

תפרשי בשיא.

שכבתי במיטה, לא מצליחה להירדם.

ליד שמו של א' המסתורי הופיע עיגול ירוק. התחלתי שיחה.

'מה קורה?', הוא ענה.

'מ-ש-ע-מם לי במיטה, להלהלה', עניתי.

'כן?', הוא ענה.

'אהא', כתבתי.

'גם כאן משעמם'. הוא בעבודה.

'שמע משהו ממש הזוי שקרה לי'. 

'נו'.

סיפרתי לו.

'אה', הוא כתב. מייבש אחד.

'א', נקבתי בשמו, 'אני צריכה למצוץ ממך את הקיפאון הזה'. 

ידעתי שזה יעלה חיוך.

'חח. את יכולה למצוץ ממני משהו אחר. כל השאר מסובך מידי'. אני אוהבת את העובדה שהוא מפיק משפטים כאלה, ואני הדרמה קווין. ברור.

'רגע. למה?', הוא המשיך.

'למה מה?', התבלבלתי.

'למה את צריכה?'.

'כי', שלחתי, 'אממ'.

'מה את עושה מחר?', הוא שלח.

'לומדת בבית ואז לומדת מחוץ לבית'. מיואשת.

'חננה'. הוא תמיד קורא לי חננה. 

'ועוד עם המשקפיים האלה'. יש לי משקפי ראיה גדולים [הם לא היפסטרים, הם גדולים. בלי שמות].

'אשכרה'.

'נראה לי שהמשקפיים די מדליקות אותך', הוספתי סמיילי.

'חושבת?', הוא ענה בערפול.

'נראה לי', כתבתי, 'זה מדליק אותך כשאני מוצצת'. לפעמים, כשאני כבר על הברכיים וכל השאר, הוא מרים את פני בעדינות מהסנטר, ושם את המשקפיים חזרה על אפי, לאט. זה מצחיק אותי.

'יש מצב', הוא ענה.

יומיים אחרי.

סטטוס רוגז בפייסבוק.

הוא הגיב, וחייכתי.

'מה קרה נשמה?'. הודעה ממנו.

שיתפתי אותו. אם פעם הוא נהג לקרוא לי 'דרמה קווין בכיינית' [והוא נהג], היום הוא מנסה לתת עצה, כתף, אוזן וחיבוק. ההתפתחות נחמדה לי.

'מה את עושה היום?'. הוא שואל כבר כמה זמן, ואני מתזזת בין לימודים, חזרות ועבודה. אין לי אוויר. אבל-

'כרגע לומדת, וזהו בערך. ואתה?'.

'בבית. רוצה לבוא?'. חייכתי.

'אני לומדת...', התגריתי בו.

'חננה'. הוא עקבי.

'מאוחר יותר?', שאלתי.

'סבבה'. 

מאוחר יותר.

'עדיין לומדת'.

'אוקיי. אני בבית. מתי תבואי?'.

'סביבות עשר וחצי?'.

'סבבה'.

'יש', צהלתי.

'ממ', הוא כתב. כשהוא כותב 'ממ', זה אומר שהוא שמח.

'שזה כמעט כמו יש', הוספתי סמיילי.

'נכון', הוא אישר.

'אז נתראה מאוחר יותר', נפרדתי.

'ובינתיים', הוא כתב, 'אני פה. ואת פה'.

'נכון', עניתי. והלב התחמם קצת.

'אני מתעכבת קצת', כתבתי.

'יאללה יאללה. צאי כבר', הוא ענה. חייכתי ויצאתי.

הגעתי אליו, דפקתי בדלת. איש לא ענה. פתחתי את הדלת ונכנסתי. 

'היי', חייכתי.

הוא חייך חזרה. 'מה את דופקת בדלת?', הוא נראה משועשע.

'זה לא הבית שלי', עניתי בחיוך והוא משך בכתפיו.

הנחתי את התיק וקרסתי על הספה לידו. הטלוויזיה ריצדה בחושך ועל המסך ליהגו 'שניים וחצי גברים'.

'מכירה את הסדרה?', הוא שאל.

'כן', עניתי.

'סדרה מעולה'.

'היא...טובה-'

'היא מעולה', הוא חייך.

סיפרתי לו על המבחן שיהיה יום למחרת. על מה הוא.

'די, לא אכפת לי', הוא גלגל סיגריה.

'לא אכפת לך מחצי מהדברים שאני אומרת'. הוא הביט בי.

'לא אכפת לי מחצי מהדברים שכולם אומרים', הוא דיבר עם הסיגריה בפה והצית אותה.

הוא לא אידיוט. הוא מעיד על עצמו שהוא כן. אני קוראת לו 'קשה'. או מסתורי.

'אלא אם כן הם משלמים לי או שאני עובד בשבילם איכשהו', הוא המשיך לדבר עם הסיגריה בפה.

א' המסתורי הוא מפיק מוזיקלי, בנוסף לשאר הדברים שהוא.

'כשאתה מפיק, אתה צריך להקשיב לאנשים?', שאלתי.

'פפף, בטח', הוא נשף עשן. תיארתי לעצמי שבשבילו, זה אתגר אמיתי. הוא די מיזנטרופ.

הוא העביר לערוץ הספורט. 

'איך ידעתי', קראתי. הוא חייך והצביע על המסך.

'תראי, תראי אותו', הוא דיבר על איזה שחקן כדורסל.

'איזה משעמם', מלמלתי בשקט ובהיתי במסך. הוא הביט בי.

'זה משעמם? הבחור לא יכול לדרוך על הרגל', הוא קרא. החזרתי מבט משועמם.

'משעמם', חזרתי על עצמי. הוא חייך.

'רואה את האיש הזה', הוא הצביע על איש מבוגר ומלבין, 'הוא כלי. אני אוהב אותו'.

'מי זה?', שאלתי והוא נקב בשמו. מאמן כדורסל כלשהו.

הפגנתי ידע בכדורגל, ספורט ומאמנים. 'פשש, יפה!', הצלחתי להלהיב את א' המסתורי.

'סבא שלי היה מאמן כדורגל ידוע שכזה', הפטרתי ביובש. זה הסבא שאני לא אוהבת. הסבא היחיד מאז גיל שנתיים בעצם.

'פיי, מגניב', א' המסתורי הנהן ושאל לשמו של סבי, שממש לא מגיע לו שישאלו לשמו. ואז שאל כיצד מבטאים את שם המשפחה שלי.

לא מזמן שאלתי אותו לגבי שלו.

בהינו במסך המרצד.

'איזה מצחיק רון קופמן', חייכתי. 

'בואנה, את מכירה', הוא חייך.

'ברור', התגאיתי.

שתקנו.

'קר לי', לחשתי. הוא הרים את השמיכה והזמין אותי פנימה.

התכרבלנו, יד אחת שלו עוטפת אותי, היד השניה מלטפת. מגע כל כך נעים יש לאגוז הכי קשה בעולם.

הנחתי עליו ראשי בעדינות, והוא הניח את שלו בעדינות. אני חושבת שחייכתי כמו דבילית.

זה הפך ליותר מזה, די מהר.

כתבתי כאן בעבר, ואחזור על זה - מעולם לא שכבנו. 

לא ברור לי מדוע, אבל אולי זה עדיף. יש לי הרגשה שאם היינו שוכבים, הייתי מפתחת כלפיו הרבה יותר מחיבה. ואולי עדיף שלא.

פעם שאלתי אותו, איך זה שעד היום לא שכבנו. הוא ענה, 'בורינג'. אם לא הייתי יודעת עם מי יש לי העסק והכבוד, הייתי נעלבת. אבל הבנתי.

אנחנו בעיקר משחקים. עושים אחד לשני טוב בכל מיני דרכים.

הוא מלטף אותי. מעסה את גבי הדואב לרוב. מכאיב כשצריך.

ישבתי צמודה אליו והוא הפשיט אותי מהטייץ השחור שלי, לאט. 

הגוף שלי נוטה הצידה, אליו. הוא מוריד אותי למטה, אבל אני מלטפת את פניו ורוצה לנשק אותו.

הוא לא נותן בקלות, והשפתיים שלי נעצרות ממש לפני שלו. נושמת אותו, מבקשת אישור לטעום. אנחנו מתנשקים.

פלג גופי העליון ממשיך במסלולו המיועד, יורד למטה, לירכיו של א' המסתורי. יד אחת שלו על העורף שלי, יד שניה מלטפת אותי.

הגוף שלי נוקשה ממתח.

וכשהוא מלטף אותי ומעסה אותי בעדינות, אני נמסה ממגע ידיו ומשתחררת לגמרי.

תמיד מדהים אותי איך בכמה נגיעות, הוא מוציא ממני כל כך הרבה.

כתבתי גם שפעם, לא יכולתי להסתכל עליו. 

אבל אני רוצה להסתכל. ועכשיו גם מסוגלת. 

וכך, כשאני על הברכיים מולו, הוא יושב על הספה, החזה שלי חשוף וכמעט לא אכפת לי, יד אחת שלו מחזיקה בצווארי, היד השניה מונחת לידו. הידיים שלי רפויות. 

ואנחנו מסתכלים בעיניים. אף אחד לא ממצמץ. אני לא נושמת כמעט. 

זה לא קרב מבטים. לא.

אנחנו גומעים אחת את השני ואחד את השניה. כל המילים שלא נאמרות בינינו, עוברות ממש ברגע הזה, כשהוא פותח לי צוהר ברור לתוך נשמתו ומסתכל לי עמוק בעיניים, ונותן לי להסתכל עמוק אל תוך שלו. ['עמוק. זה. טוב.', הוא כתב לי. הסכמתי].

שחררתי את חגורתו, התרתי את הכפתור, פתחתי את הרוכסן. הוא אוהב לאט, אני כבר יודעת. אני חושבת שגם אני.

השתמשתי תחילה בידיים ובחזה. הוא אהב את זה. ליקקתי. 'חכי עם הפה', הוא עצר אותי וחייכתי.

הקול שלו תמיד שקט ויציב. אני אוהבת את הקול שלו, גם בדיבור שלו, גם במוזיקה שלו.

'את אוהבת למצוץ לי?', הוא תמיד שואל.

יישרתי שוב מבט, הפעם מתגרה, הנהנתי והמהמתי 'אהא'.

'תגידי את זה כשהזין שלי בפה שלך'. מתגרה חזרה.

אמרתי לו שאני מחכה לזה.

'את מחכה לזה?'. שאל באמת, לא הצלחתי לפרש את המבט. משנו תמים, אמיתי וקצת מרוצה.

אבל המבט ננעל על שלי. ושוב, כל מה שלא נאמר בשפתיים, נאמר בעיניים.

אני שומעת אותו נהנה, ואז הוא נעמד מעלי. ואני מרגישה.

'אוקיי. סבבה. הבנתי', הוא חזר לחדר אחרי שהתקלח, מחוייך.

'מה?', צחקתי.

'אז ככה זה מרגיש כשאתה מחכה למשהו הרבה זמן והוא סוף סוף קורה', הוא חייך והביט בי.

'אתה מחכה לזה?', שאלתי כפי שהוא שאל.

עדיין מחייך, הוא הביט בי ואמר, 'טוב, האמת ש. אממ', הוא גימגם לרגע והצליח לומר, 'את היחידה שיש לי סבלנות אליה'. 

אם הייתם מכירים את א' המסתורי, הייתם מתרגשים כמוני לשמע המילים הללו.

כשזה בא ממנו, זה באמת אומר הרבה. דרכו שלו להחמיא, ממש כשם ש'ממ' אומר שהוא שמח, נרגש, חרמן וזורם איתי.

לא ידעתי כיצד להגיב. חששתי שהתגובה הראשונית שלי תהיה ממש מטומטמת [פרץ שמחה ואנחת 'אוווו' בקול ממש גבוה מידי], אז פשוט עמדתי שם וחייכתי [לא יודעת מה עדיף]. 

הוא חייך חזרה ומיהר לאסוף את הקוליות חזרה אל חיקו. 'את יודעת, לא בקטע דרמטי'. 

'לא, ברור', מלמלתי בחיוך. הבטתי בו.

ישבתי איתו עוד קצת. מתכרבלים מתחת לשמיכה, הוא עוטף אותי.

'רגע', הוא אומר, 'אז המבחן מחר?'. דיליי.

'כן, בבוקר'.

'וואו, מותק. בהצלחה', הוא מחייך. כשהוא נפתח אלי, זה משגע.

'תודה', חייכתי חזרה.

לפני שהלכתי, מתנשקים שוב.

הולכת ברגל הבייתה, מאזינה לדיסק שלו באייפוד, מחייכת.

ותוהה אם לפעמים הוא תופס גיטרה,

ושר את השירים שלו עלי.

חוץ מזה, תקופה מזעזעת. עומס בלתי ניתן להכלה בלימודים, כולל החזרות הזוועתיות הללו.

הוקפצתי היום לעבודה, מה שלקח את זמן הלימודים שהקצבתי לי.

ובנוסף לכל זה, לא משלמים לנו בזמן. 

נשבר לי מהרוב.

כן, א' המסתורי,

גם אתה היחיד שזוכה בסבלנות החמקמקה שלי.

[אבל אם הייתי אומרת לך, זה היה נשמע כאילו אני סתם עונה לך, או שהיית נסוג לתפיסת ה"דרמה קווין". אז עמדתי וחייכתי כמו דבילית. אבל יש בינינו הבנה, זה בסדר].

בחזרה לחיים

בחזרה למציאות

כשאין להם מה לומר, הם לא אומרים כלום.

ולי, זה קשה. 

תמיד האמנתי במילים, ואולי לא תמיד דיברתי ואמרתי בדיוק מה שאני חושבת, אבל עם הזמן אני מבינה שזה מה שאני צריכה לעשות - ועושה את זה.

honesty is the best policy. לא גסות, לא ברוטאליות - אבל כנות, בטאקט.

אני זוכרת משפט שאור אמר לי פעם - שקט מוביל לעוד שקט.

במשך המון זמן ניסיתי לפצח את המשפט הזה. האם זה תמיד כך? האם זה לא תלוי-קשר? תלוי-סיטואציה? מה זה אומר על הקשר בינינו? מה זה אומר על כל קשר שיש לי עם כל אדם בכלליות?

דרך הקשר בינינו, הבנתי שאני לא יכולה לצפות מאנשים פשוט לדעת מה עובר לי בראש. באותה מידה שאני מצפה מאנשים לדבר - אני צריכה לדרוש זאת גם מעצמי. נאה דורש, נאה מקיים. ומאז, אני אכן דורשת.

זו המדיניות שלי.

א' המסתורי אומר שמדיניות זה טוב. 

השלב הבא בהבנת היחס שלי כלפי מילים, היא שהמשפט 'שקט מוביל לעוד שקט' לא תקף לגבי. כלומר, אני לא יכולה להאמין בזה.

מבחינתי, כשמישהו לא מדבר איתי או לא משתתף מילולית בסיטואציה כלשהי, אני מבינה שמשהו לא בסדר. כשאני מבינה שמשהו לא בסדר ולכן נוצרה השתיקה, זה באופן כמעט אוטומטי מוביל אותי לעוד דיבורים - לנסות להבין מה לא בסדר, לנסות להוציא מהבן אדם תגובה כלשהי, להראות עניין כפי שאני מבינה ויודעת. אם הבן אדם לא משתף פעולה ומביע חוסר רצון לדבר - אני מניחה לו. אבל עד הנקודה הזאת, שקט מוביל לעוד מילים.

התובנה העדכנית ביותר שלי בנוגע למילים, נוגעת לתפיסה שונה משלי, שעד כה ראיתי בעיקר אצל הבחורים איתם יצאתי [וגם כמה ידידים פה ושם] - אם אין לו מה לומר, הוא לא אומר כלום. [מה שבחינתי חמור יותר מ'שקט מוביל לעוד שקט', כיוון שבמקרה זה, גם אם דיברתי - לא קיבלתי שום מענה].

התפיסה הזאת מציקה לי ברמות שקשה לי להכיל.

תבינו - כשאתם לא מדברים, אנשים לא מבינים אתכם. אולי זו הנוסחא - שקט מוביל לאי-הבנות. כשאנשים מדברים איתכם, הם מצפים לפידבק. גם אם הוא מגיע בצורת 'אני עסוק' או 'אין לי כוח לדבר כרגע' - זה בסדר גמור. זה לגיטימי. אבל אני בשום פנים ואופן לא יכולה לנחש מה עובר לכם בראש ולמה לעזאזל אתם לא עונים כשמדברים איתכם. 

אני חושבת שזה אכן תלוי-קשר ותלוי-סיטואציה. אם מדובר באדם שהקשר ביניכם ממש שטחי, מילא. אם מדובר באדם שהקשר ביניכם משמעותי [ואפילו היה משמעותי בעבר ואיפשהו, עדיין אכפת לכם ממנו כבן אדם], לא לענות זה פשוט מעליב. זה זלזול טוטאלי.

הצורך הזה במענה - יתכן והוא שלי. יתכן וזו פשוט אני. אני בחורה שצריכה מילים, צריכה לשמוע את זה. לא מכולם, לא כל הזמן. איפשהו, זה סותר את התפיסה היותר ליברלית שלי, שאנשים לא יכולים להיות זמינים תמיד. אני מכבה את הפלאפון. לעיתים יוצאת מהבית בלעדיו. ככה זה. אני לא זמינה תמיד לכל דבר ועניין. לפעמים אני פשוט צריכה שקט. ואני באמת מאמינה בזה.

אבל יש איזה שהוא גבול. כשאני בוחרת לא להיות זמינה, זה די טוטאלי. זה אומר שאני לא בפייסבוק ולא בשום מקום שמאפשר שיחה איתי [חוץ מהחדר שלי ורחובות ת"א]. וכשאני בוחרת להתחבר לעולם שוב [ומה זה אומר שאני מגדירה 'עולם' על פי פייסבוק ופלאפון? holy hell], אני פותחת את החלון, את הדלת, את הפורטל הזה, לשיחה שוטפת איתי. אני מנסה לא להפוך את הזמינות שלי [או חוסרה] לעניין אישי, אלא להבהיר שכשאני לא זמינה, אני לא זמינה בכלליות כי אני זקוקה לזמן לעצמי. וכשאני זמינה, אני לגמרי כאן.

[לא אומרת שלא יצא לי לסנן - לחלוטין יצא לי. שוב, אני חושבת שזה תלוי-קשר וסיטואציה].

גם בחורים שחשבתי שהם אנשי שיחה טובים, התגלו בסוף כשתקנים דווקא בזמנים שדרשו שיח אמיתי וכנה בינינו. 

בסופו של דבר, תבחרו אתם למי אתם רוצים להגיב ולמי לא, עם מי מתחשק לכם לדבר ועם מי לא ומתי.

רק תזכרו שלכל בחירה, השלכות. 

רק תזכרו שאנשים לא קוראים את המחשבות שלכם - ויתרה מכך, לא צריכים. זו לא ציפיה ריאלית.

רק תזכרו שכל אחד תופס את הבחירות שלכם בצורה שונה. 

רק תזכרו שכשאתם תרצו לדבר, תרצו לקבל פידבק ומענה - איך הייתם מרגישים אם הייתי סוגרת לכם את הדלת הזאת בפרצוף, כי "אין לי מה לומר לכם"?

בניגוד ל-.

ולנושא אחר וכיפי תמיד - סאדו.

אח. הבן אדם הזה פשוט לא משחרר. מה הוא רוצה מחיי?

לא זוכרת אם כתבתי כאן, אבל לאחרונה אישרתי אותו בפייסבוק. מחקתי אותו אחרי יום, בליווי הודעה שמסבירה בדיוק למה אנחנו לא יכולים להיות בקשר [שוב!], והתנצלות על כך שאישרתי את הצעת החברות. כנראה שהייתי צריכה לאשר כדי להבין סופית שזה לא טוב לי.

הגעתי למסקנה שאני באמת ובתמים לא מעוניינת בקשר איתו - לא כדי ללמד אותו לקח - אלא באמת, לא מעוניינת. לא צריכה בחיי אנשים שבוגדים בי, משקרים לי, משפילים אותי וממשיכים לדבר איתי כאילו כלום. משחקים איתי במיינד גיימז חולניים. החלון הזה נסגר וננעל. ניתנו לך הזדמנויות אינספור והשתנת בקשת על כל אחת מהן. ועלי. ועל כן, לא מגיע לך. Go mindfuck yourself.

זה היה ב-26 בינואר.

לפני 3 שעות, הוא שלח הודעה - "מה נשמע?".

כאילו - were you NOT listening to a WORD I was saying?

אני כל כך כועסת על השטיקים המפגרים שלו. אני אפילו לא מתכוונת לענות, והפעם באמת.

up yours, you douche.

סוף טוב, הכל טוב? -

הוא מהעבר אבל גם מההווה.

ואנחנו מתקרבים.

ואני לא יודעת לאן זה מוביל, לא יודעת מה יהיה.

אבל, יש משהו מאוד מיוחד בינינו, אני חושבת.

אני זהירה, הלב שלי לא פתוח לגמרי. אבל הוא נקי. ואני ניגשת לזה נקיה.

ניגשת למה-שזה-לא-יהיה.

מה שזה לא יהיה, זה מיוחד.

לפעמים אני רוצה להיות

בקכה למופת.