מעולם לא הייתי people's person. כלומר, אני בסדר עם כולם משום שאני לא רואה סיבה קונקרטית למה לא להיות, אבל אני צריכה את הספייס שלי ולוקח לי לא מעט זמן לפתוח את הלב באמת ולהכניס אנשים פנימה [ואני עדיין בתחום האפלטוני].
לא מזמן יצא לי לשוחח על זה עם ידיד מהעבודה. דיברנו על איך החברה מסרסת אותנו - אנחנו נכנסים למערכת יחסים מסוימת או עוברים חוויה בין-אישית כלשהי, ובהנחה והיא לא הסתיימה כפי שרצינו [או לחלופין, הסתיימה למרות שרצינו שתימשך], אנחנו ממשיכים הלאה פגועים, מצולקים, סגורים יותר. אנחנו ניגשים לחוויות חדשות בזהירות, מחושבים יותר, משחקיים יותר. לא נותנים, לא בוטחים. כולנו מסרסים אחד את השני.
השנתיים האחרונות היו ממש כאלה.
כל החוויה המטורפת עם ג'ון, שניתן להגדירה כעינוי רגשי טהור, ואז ההצגה המקוללת הזאת [שעולה שוב עוד יומיים. ג'יזס, די לכם]. מערכת היחסים המפגרת עם סאדו [למרות שאני יכולה עכשיו לומר בכנות שאין לי שום רצון לחזור לקשר איתו. גם לא ידידותי. ניסיתי ונוכחתי לדעת שעצם הנוכחות שלו בחיי לא עושה לי טוב, וניתקתי אותו סופית. שמחה על כך].
וגם עכשיו.
פתחתי את הלב, באמת. לא חיפשתי וזה בא.
אבל שוב הנמכתי את עצמי. שוב רציתי הארדקור - תשובות חד-משמעיות, לדעת מה קורה.
לא יודעת. אולי לא כך מנהלים מערכות יחסים. אולי כל מערכות היחסים בעולם מתנהלות באפלה. אף אחד אף פעם לא יודע מה קורה ולא מדברים על שום דבר. האם אני באמת מחפשת אחר משהו שלא קיים?
[אולי מחפשת בכל המקומות הלא נכונים].
אני יודעת מתי אני לא בסדר. ולפעמים אני עושה את זה בכל זאת. ואני יודעת שאני יכולה לחנוק ולרצות יותר מידי. לראות דברים שלא באמת שם. שאולי גם לא היו. ואז אני דורשת תשובה חד-משמעית. והיא תמיד משפילה ומעליבה. אבל בראש, מתחבר לי שרק מהמקום הזה אפשר להמשיך הלאה. שכל עוד לא קיבלתי תשובה כזאת, אני נאחזת חזק. חזק מידי.
כל מה שרציתי אי-פעם זה מערכת יחסים אמיתית. כתבתי פעם, שאני נאחזת באנשים כמעט כמו שאני נאחזת בחפצים.
ובכן, היחס התהפך. אני נאחזת באנשים, הרבה יותר ממה שאני נאחזת בחפצים או בכל דבר אחר.
כלומר, במסגרת מערכת יחסים רומנטית. בכלליות, אני די סולדת מאחיזה מוגזמת. אבל משהו בדינאמיקה של מערכת יחסים משנה אותי לגמרי.
אין לי שום פחד מדחיה. אבל פרידות שוברות אותי. שינויים גדולים, טוויסטים, השוואה בין עבר להווה ומחשבות על העתיד. קשה לי לשאת את זה.
אני מתחילה להבין שהתחלה של קשר לא מרמזת על דבר. יופי שהיה טוב. הנקודה היא, שעכשיו לא. מה זה משנה למה לעזאזל? כלום לא משנה.
אחרי כמה זמן, הם תמיד חוזרים. ומצד אחד זה נעים והאגו גדל קצת בניצחון, מצד שני - נוכחתי לדעת שזה לא מוביל לשום מקום, והם בדרך כלל התגעגעו בעיקר לשדיים שלי.
ואז זה מעליב. ומשפיל. ואני כועסת על עצמי שנתתי לאנשים האלה מקום בחיי, שהקדשתי להם איזה שהוא זמן. כי לא מגיע להם.
כן, יש אנשים שפשוט לא מגיע להם.
יהיה לך קשה למצוא בחורה כמוני, שמרגישה הרבה, רוצה חזק ואכפת לה כל כך.
אני יודעת איפה הפאקים שלי - ומנסה לזכור שלכל אחד יש.
אבל אני גם יודעת מה אני שווה. ואני שווה הרבה.
אני פשוט משקיעה את זה באנשים הלא נכונים. סוג של כרוני.
והשקעתי את זה באדם הלא נכון, שוב.
כאן ספציפית, המצב היה קשה יותר - זה לא שפתחתי את הלב וחטפתי סטירה. פתחתי את הלב, הכנסתי מישהו פנימה, וחטפתי סטירה.
אבל היי, נתתי לחיים צ'אנס. א' המסתורי דיבר על צ'אנסים בפעם האחרונה שהייתי אצלו. וסיכמנו שצ'אנסים הם חלק אינטרגלי בהתפתחות האנושית.
אני לא רוצה לכתוב פוסט על כמה שהסמס המפגר הזה לא הגיע לי.
אני כותבת פוסט על זה שאני שווה הרבה יותר מזה, ואני יודעת את זה.
ואם אתה לא רואה, או שלא בא לך לראות, או תהיה מה שתהיה הבעיה המחורבנת שלך - היא שלך. לא שלי.
הולכת ברחובותיה הקפואים של ת"א. זה אחד החורפים הכי קרים ever. הפעם האחרונה שקפאתי ככה הייתה...וול, בחורף שעבר. ב[צפון]ארה"ב, יש לציין, שם המעלות מתחת לאפס ויציאה החוצה כרוכה בסבל טהור. הכוחות אזלו ממני, חסרת מצב רוח. הרגליים נזרקות קדימה, התיק עם הלפטופ מכביד עלי. הבטריה של האייפוד נגמרה ואין לי מוזיקה ברקע. אז אני שרה לעצמי בלב.
איפשהו בין רוטשילד לקינג ג'ורג', באחד הרחובות הצדדיים, המסתורין טרם התפוגג. יחסית לבן אדם כל כך מלא מחשבות, אני מרגישה ריקה לעיתים קרובות מידי. קצת מלחיץ.
הרחובות הצדדים הללו תמיד ייקשרו לי לאותו אדם. מקומות מסוימים בעיר הזאת. העיר שלו.
ידיים בכיסים כי שכחתי את הכפפות אצל א' המסתורי.
א' המסתורי, בנוסף להיותו מה שהוא [והוא היה מחייך עכשיו], הוא גם מוזיקאי, ובכלל מתעסק במוזיקה בכמה אספקטים.
ממש עכשיו יוצא הסינגל שלו לרדיו.
בימים האחרונים הוא הזמין אותי אליו, והתפספסנו בגלל עייפות ומטלות שהחיים מציבים. היום הוא שלח הודעה.
'מה קורה איתך היום?'.
'מסיימת כאן בקרוב, אני מקווה. מה איתך?'.
'אני בבית, וצריך טובה. את בעבודה?'.
'כן, שוט'.
הוא הסביר שממש קרוב למקום העבודה שלנו, נמצאים הדיסקים של הסינגל. חלק מהם הולכים לתחנות רדיו.
הבנתי את הקטע, ועניתי שאין לי בעיה לאסוף אותם.
הוא קימבן שליחות לעבודה, והשקית עם הדיסקים הגיעה אלי. 'ועכשיו, כל מה שאת צריכה לעשות', הוא שתק שניה, והטון שלו נשמע מחוייך פתאום, 'זה לבוא אלי'.
ידעתי שהוא מתכנן לשלוח דיסק לרדיו, ולכן עליתי לקבלה וביקשתי מעטפה בגודל בינוני ללא לוגו. הסתכלתי לרגע על אחד הקירות, שם מתנוסס לוגו מקום העבודה שלנו. חשבתי על זה לרגע. אתה רוצה לקדם את עצמך. כולם רואים טלוויזיה. אולי שווה לקחת מעטפת לוגו בנוסף. ביקשתי אחת, וקיבלתי.
'יאללה, בואי כבר'. א' המסתורי הזה, אש.
צלצלתי בפעמון הדירה שלו, מחזיקה בשקית ביראת קודש. הוא פתח את הדלת.
'היי מותק', הוא אומר, אנחנו מתנשקים. מחליפים כמה דברים בסיסיים וחמודים, על פניו התעקל החיוך שאני עדיין מסתגלת אליו, ואמר 'נו, בואי נראה את זה'.
הוא התיישב על המיטה והוציא את הדיסקים מהשקית. סיגריה מגולגלת בפה, הוא עובר ביניהם ומהנהן לעצמו באישור והנאה. אני עומדת לידו ומחייכת, שמחה להיות שותפה לרגע הזה. 'אוה, יש בפנים מעטפות', הוא אמר והסיגריה בלעה חצי מדבריו. 'כן, יש בפנים אחת חלקה ואחת עם לוגו-', 'אשכרה, עם לוגו', חיוך נוסף האיר את פניו, 'זה טוב לאוונטות'. 'זה בדיוק מה שאני חשבתי', חייכתי חזרה. והעיינים שלו סקרו אותי במהירות, עם החצי חיוך הפשוט לא נורמלי הזה והסיגריה המגולגלת בין השפתיים. 'שבי, תרגישי בבית', הוא אמר, הסיגריה זזה בהתאם לתנועות השפתיים שלו.
התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה, צופה בכלום, מעבירה ידיים קרות על פנים עייפות ומפהקת. הוא ניסה לסדר משלוח לגל"צ ועשה כמה טלפונים.
בהיתי באוויר, מידי פעם העפתי בו מבט. מדהים כמה דימוי יכול להתקבע בראש. הוא תמיד יהיה א' המסתורי, למרות שאנחנו כבר ממש פתוחים. אני עדיין לא רגילה לראות אותו מחייך. עדיין מעכלת שאני יכולה לגעת בו ולהסתכל עליו סתם כך. מעולם לא שכבנו. והמבטים שלי עדיין חטופים וחוששים.
קמתי והתקרבתי למיטה. 'נראה לי שאצא עוד מעט', הרגשתי שכוחותי אוזלים. 'כן? כבר?', הוא הרים אלי מבט וזיהיתי אכזבה. וזה היה קצת נעים.
'כן, אני ממש עייפה וקצת מצוברחת'.
'וואלה. מה, יום ארוך?'.
'בערך'.
'ספרי, מה היה'.
אנחת קושי רפה נפלטה מפי. זו הייתה אמורה להיות אנחה פנימית. לספר מה? לספר לך כמה ריקה אני מרגישה? כמה אין לי מושג אם אני מכירה את עצמי או לא? כמה אפאטית נהייתי, עם או בלי תרופות.
"דורה, אני ואת. אנחנו שונים מידי. זה לא ילך בינינו, לא בעולם הזה. לא בגלגול הזה.
ולכן, אנחנו זקוקים לחנות! ולכן, את חייבת להתרכז - עם או בלי תרופות!". [ל. בארפוס, מתורגם. #מושפעת משיעור הפקה].
התגברתי על הרצון הרגעי שלי להיסגר הרמטית, ובירכתי ביני לבין עצמי על העניין שהוא מביע בי - שכל כך חסר לי, לפעמים ממנו ולפעמים מאחרים, ואמרתי 'סתם. לימודים מהבוקר, עבודה עד לא מזמן. הרבה לעשות ולהספיק. הרבה דברים יושבים עלי-'. הפסקתי את עצמי בפתאומיות והעברתי את הידיים בעדינות על פניי. מן ג'סטה שיוצאת לי כשאני משועממת, חסרת ביטחון או עייפה. הפעם, עייפה מאוד. עייפה נפשית. 'ולכן אני קצת מצוברחת כרגע. I'm no fun', סיימתי את המשפט והבטתי בו.
הוא נשען אחורה על ידיו, הסיגריה המגולגלת זזה בפיו מעט ועוצרת. הוא מוציא אותה, מסתכל עלי, מסתכל בעיניים. 'שיחקת אותה היום לגמרי. עזרת לי המון ואני מאוד מעריך את זה'. הניצוץ בעיניים הופיע גם על שפתיו בצורת חיוך. עדיין לא רגילה לראות אותו מחייך. חייכתי גם, can't help it.
הוא הציע את הספייס שלידו ואת ידו לחיבוק. התיישבתי והוא כרך יד סביבי, הצמיד אותי אליו ואמר 'לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדייך. תודה'.
ניסה ניסה, והצליח. נשארתי.
'ממ', ההמהום הזה של אנשים שבדיוק עם הסיגריה בפה אבל נזכרו שהם רוצים להגיד משהו. הוא נשען קדימה, הוציא את הסיגריה ושאל, 'אז, רוצה לראות את הקליפ?'. 'כן!', התרגשתי ונשענתי קדימה גם. הוא חייך ופתח את המדיה פלייר. להיות חלק מזה, מרגש אותי.
הקליפ היה לשיר אחר, השיר שחשבתי שהוא צריך להוציא ראשון [בהצבעה בפייסבוק, הקהל הצביע לשיר שיצא עכשיו - מצוין גם הוא]. שאלתי למה הקליפ הוא לא לשיר שיצא, והוא ענה שרצה לעשות באזז קצת שונה. שיר אחד ברדיו, שיר אחר בקליפ. והרבה, הרבה SHARE בפייסבוק. אני כבר עשיתי שניים.
צפיתי בקליפ. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מסתכלת עליו רצוף כל כך הרבה זמן. במציאות, זה עוד לא קרה. כשהקטע בינינו רק התחיל, הרגשתי שאני לא יכולה להסתכל עליו ככה. שאין את זה בינינו, שמשהו בו חזק מידי בשבילי. והוא היה תופס אותי ומסתכל עלי, אבל להסתכל על בן אדם זה כמעט כמו לנסות לקרוא אותו ויש הרבה לקרוא בינינו, אז הסטתי את המבט. אני יכולה לקרוא אותו בכלל?
הוא ממשיך להסתכל עלי. הוא לא מוריד את העיניים, לא מסיט את המבט. מבט שורף.
'אתה ממש פוטוגני', חייכתי.
'כן, אמרו לי את זה', הוא חייך חזרה. 'טוב, לפחות זה', הוא אמר והוסיף, 'לפעמים אני נראה לעצמי קצת כמו קוף'.
חייכתי. 'אבל פוטוגני', צחקתי.
'כן, לא בקטע רע. קצת כמו איאן בראון'. הנהנתי לאיטי.
הוא הביט בי. 'איאן בראון. מה-Stone Roses'. בהיתי בו.
'אל תגידי לי שאת לא יודעת מי זה איאן בראון'. חייכתי. 'אני...לא בטוחה מי זה', אמרתי והוא ישר נאנח.
'אולי אני מכירה אותו. שלום שלום שכזה'. הוא חייך, כבר עם סיגריה חדשה בפה, והריץ חיפוש ביוטיוב, ושם שיר של איאן בראון.
היוטיוב הקדים אותי במה שרציתי לומר - והראה לנו שיתוף פעולה של איאן בראון ונואל גלאגר. 'הו, זה בדיוק מה שרציתי לומר', הצבעתי על שמו גלאגר. 'אתה ממש מזכיר לי את גלאגר'. 'גלאגר הוא אולי הצד הסביר שלי, אבל נראה לי שאני דומה יותר לאיאן בראון'.
בחנתי את התמונות וקבעתי שאיאן קופיף ממנו, אבל אכן יש דימיון. הוא חייך, סיגריה ביד אחת, היד השניה במעלה גבי.
היד שלו נחה על העורף שלי ואז לוחצת. יותר חזק ויותר חזק. לא בטוחה אם זה כאב או עונג, או שניהם. אבל פתאום, אני מרגישה.
הוא עיסה קצת את העורף שלי, הגב העליון והכתפיים - יודע בדיוק איפה לגעת ואיך. ואני משתחררת לאט ומתמסרת למגע הנעים הזה. כל כך צריכה מסאז'. הגב שלי הרוס לאחרונה.
כל כך צריכה מגע, קרבה. לא סתם, לא זר, לא זול.
אני אוהבת לשמוע אותו נהנה. 'מותק', הוא הסתכל עלי וליטף את פניי בעדינות, 'אין לי מילים, באמת'. שנינו מחייכים והחיוכים הופכים לצחוק.
יורדים יחד למטה ומחכים לנהג, שיקח את הדיסק לגל"צ.
'כל כך מוזר', הוא נשף עשן לאוויר הלילה הקפוא.
'פתאום זה אתה', חייכתי.
'כן', הוא חייך בהתלהבות, 'עד עכשיו הפקתי לאחרים, ופתאום זה השם שלי, מרוח שם', הוא סימן בידו כמו באנר גדול, ממקם את שמו שם למעלה.
הוא נשען על גדר האבן ונשף עוד עשן, כל כך קול, כתמיד. 'כמו קוף', הוא מלמל לעצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Autumn