כשאין להם מה לומר, הם לא אומרים כלום.

ולי, זה קשה. 

תמיד האמנתי במילים, ואולי לא תמיד דיברתי ואמרתי בדיוק מה שאני חושבת, אבל עם הזמן אני מבינה שזה מה שאני צריכה לעשות - ועושה את זה.

honesty is the best policy. לא גסות, לא ברוטאליות - אבל כנות, בטאקט.

אני זוכרת משפט שאור אמר לי פעם - שקט מוביל לעוד שקט.

במשך המון זמן ניסיתי לפצח את המשפט הזה. האם זה תמיד כך? האם זה לא תלוי-קשר? תלוי-סיטואציה? מה זה אומר על הקשר בינינו? מה זה אומר על כל קשר שיש לי עם כל אדם בכלליות?

דרך הקשר בינינו, הבנתי שאני לא יכולה לצפות מאנשים פשוט לדעת מה עובר לי בראש. באותה מידה שאני מצפה מאנשים לדבר - אני צריכה לדרוש זאת גם מעצמי. נאה דורש, נאה מקיים. ומאז, אני אכן דורשת.

זו המדיניות שלי.

א' המסתורי אומר שמדיניות זה טוב. 

השלב הבא בהבנת היחס שלי כלפי מילים, היא שהמשפט 'שקט מוביל לעוד שקט' לא תקף לגבי. כלומר, אני לא יכולה להאמין בזה.

מבחינתי, כשמישהו לא מדבר איתי או לא משתתף מילולית בסיטואציה כלשהי, אני מבינה שמשהו לא בסדר. כשאני מבינה שמשהו לא בסדר ולכן נוצרה השתיקה, זה באופן כמעט אוטומטי מוביל אותי לעוד דיבורים - לנסות להבין מה לא בסדר, לנסות להוציא מהבן אדם תגובה כלשהי, להראות עניין כפי שאני מבינה ויודעת. אם הבן אדם לא משתף פעולה ומביע חוסר רצון לדבר - אני מניחה לו. אבל עד הנקודה הזאת, שקט מוביל לעוד מילים.

התובנה העדכנית ביותר שלי בנוגע למילים, נוגעת לתפיסה שונה משלי, שעד כה ראיתי בעיקר אצל הבחורים איתם יצאתי [וגם כמה ידידים פה ושם] - אם אין לו מה לומר, הוא לא אומר כלום. [מה שבחינתי חמור יותר מ'שקט מוביל לעוד שקט', כיוון שבמקרה זה, גם אם דיברתי - לא קיבלתי שום מענה].

התפיסה הזאת מציקה לי ברמות שקשה לי להכיל.

תבינו - כשאתם לא מדברים, אנשים לא מבינים אתכם. אולי זו הנוסחא - שקט מוביל לאי-הבנות. כשאנשים מדברים איתכם, הם מצפים לפידבק. גם אם הוא מגיע בצורת 'אני עסוק' או 'אין לי כוח לדבר כרגע' - זה בסדר גמור. זה לגיטימי. אבל אני בשום פנים ואופן לא יכולה לנחש מה עובר לכם בראש ולמה לעזאזל אתם לא עונים כשמדברים איתכם. 

אני חושבת שזה אכן תלוי-קשר ותלוי-סיטואציה. אם מדובר באדם שהקשר ביניכם ממש שטחי, מילא. אם מדובר באדם שהקשר ביניכם משמעותי [ואפילו היה משמעותי בעבר ואיפשהו, עדיין אכפת לכם ממנו כבן אדם], לא לענות זה פשוט מעליב. זה זלזול טוטאלי.

הצורך הזה במענה - יתכן והוא שלי. יתכן וזו פשוט אני. אני בחורה שצריכה מילים, צריכה לשמוע את זה. לא מכולם, לא כל הזמן. איפשהו, זה סותר את התפיסה היותר ליברלית שלי, שאנשים לא יכולים להיות זמינים תמיד. אני מכבה את הפלאפון. לעיתים יוצאת מהבית בלעדיו. ככה זה. אני לא זמינה תמיד לכל דבר ועניין. לפעמים אני פשוט צריכה שקט. ואני באמת מאמינה בזה.

אבל יש איזה שהוא גבול. כשאני בוחרת לא להיות זמינה, זה די טוטאלי. זה אומר שאני לא בפייסבוק ולא בשום מקום שמאפשר שיחה איתי [חוץ מהחדר שלי ורחובות ת"א]. וכשאני בוחרת להתחבר לעולם שוב [ומה זה אומר שאני מגדירה 'עולם' על פי פייסבוק ופלאפון? holy hell], אני פותחת את החלון, את הדלת, את הפורטל הזה, לשיחה שוטפת איתי. אני מנסה לא להפוך את הזמינות שלי [או חוסרה] לעניין אישי, אלא להבהיר שכשאני לא זמינה, אני לא זמינה בכלליות כי אני זקוקה לזמן לעצמי. וכשאני זמינה, אני לגמרי כאן.

[לא אומרת שלא יצא לי לסנן - לחלוטין יצא לי. שוב, אני חושבת שזה תלוי-קשר וסיטואציה].

גם בחורים שחשבתי שהם אנשי שיחה טובים, התגלו בסוף כשתקנים דווקא בזמנים שדרשו שיח אמיתי וכנה בינינו. 

בסופו של דבר, תבחרו אתם למי אתם רוצים להגיב ולמי לא, עם מי מתחשק לכם לדבר ועם מי לא ומתי.

רק תזכרו שלכל בחירה, השלכות. 

רק תזכרו שאנשים לא קוראים את המחשבות שלכם - ויתרה מכך, לא צריכים. זו לא ציפיה ריאלית.

רק תזכרו שכל אחד תופס את הבחירות שלכם בצורה שונה. 

רק תזכרו שכשאתם תרצו לדבר, תרצו לקבל פידבק ומענה - איך הייתם מרגישים אם הייתי סוגרת לכם את הדלת הזאת בפרצוף, כי "אין לי מה לומר לכם"?

בניגוד ל-.

ולנושא אחר וכיפי תמיד - סאדו.

אח. הבן אדם הזה פשוט לא משחרר. מה הוא רוצה מחיי?

לא זוכרת אם כתבתי כאן, אבל לאחרונה אישרתי אותו בפייסבוק. מחקתי אותו אחרי יום, בליווי הודעה שמסבירה בדיוק למה אנחנו לא יכולים להיות בקשר [שוב!], והתנצלות על כך שאישרתי את הצעת החברות. כנראה שהייתי צריכה לאשר כדי להבין סופית שזה לא טוב לי.

הגעתי למסקנה שאני באמת ובתמים לא מעוניינת בקשר איתו - לא כדי ללמד אותו לקח - אלא באמת, לא מעוניינת. לא צריכה בחיי אנשים שבוגדים בי, משקרים לי, משפילים אותי וממשיכים לדבר איתי כאילו כלום. משחקים איתי במיינד גיימז חולניים. החלון הזה נסגר וננעל. ניתנו לך הזדמנויות אינספור והשתנת בקשת על כל אחת מהן. ועלי. ועל כן, לא מגיע לך. Go mindfuck yourself.

זה היה ב-26 בינואר.

לפני 3 שעות, הוא שלח הודעה - "מה נשמע?".

כאילו - were you NOT listening to a WORD I was saying?

אני כל כך כועסת על השטיקים המפגרים שלו. אני אפילו לא מתכוונת לענות, והפעם באמת.

up yours, you douche.

סוף טוב, הכל טוב? -

הוא מהעבר אבל גם מההווה.

ואנחנו מתקרבים.

ואני לא יודעת לאן זה מוביל, לא יודעת מה יהיה.

אבל, יש משהו מאוד מיוחד בינינו, אני חושבת.

אני זהירה, הלב שלי לא פתוח לגמרי. אבל הוא נקי. ואני ניגשת לזה נקיה.

ניגשת למה-שזה-לא-יהיה.

מה שזה לא יהיה, זה מיוחד.

לפעמים אני רוצה להיות

בקכה למופת.