אני חושבת שמאז המלצרות, משהו בי נסגר כלפי אנשים.

מעולם לא הייתי people's person. כלומר, אני בסדר עם כולם משום שאני לא רואה סיבה קונקרטית למה לא להיות, אבל אני צריכה את הספייס שלי ולוקח לי לא מעט זמן לפתוח את הלב באמת ולהכניס אנשים פנימה [ואני עדיין בתחום האפלטוני].

לא מזמן יצא לי לשוחח על זה עם ידיד מהעבודה. דיברנו על איך החברה מסרסת אותנו - אנחנו נכנסים למערכת יחסים מסוימת או עוברים חוויה בין-אישית כלשהי, ובהנחה והיא לא הסתיימה כפי שרצינו [או לחלופין, הסתיימה למרות שרצינו שתימשך], אנחנו ממשיכים הלאה פגועים, מצולקים, סגורים יותר. אנחנו ניגשים לחוויות חדשות בזהירות, מחושבים יותר, משחקיים יותר. לא נותנים, לא בוטחים. כולנו מסרסים אחד את השני.

השנתיים האחרונות היו ממש כאלה. 

כל החוויה המטורפת עם ג'ון, שניתן להגדירה כעינוי רגשי טהור, ואז ההצגה המקוללת הזאת [שעולה שוב עוד יומיים. ג'יזס, די לכם]. מערכת היחסים המפגרת עם סאדו [למרות שאני יכולה עכשיו לומר בכנות שאין לי שום רצון לחזור לקשר איתו. גם לא ידידותי. ניסיתי ונוכחתי לדעת שעצם הנוכחות שלו בחיי לא עושה לי טוב, וניתקתי אותו סופית. שמחה על כך].

וגם עכשיו.

פתחתי את הלב, באמת. לא חיפשתי וזה בא. 

אבל שוב הנמכתי את עצמי. שוב רציתי הארדקור - תשובות חד-משמעיות, לדעת מה קורה.

לא יודעת. אולי לא כך מנהלים מערכות יחסים. אולי כל מערכות היחסים בעולם מתנהלות באפלה. אף אחד אף פעם לא יודע מה קורה ולא מדברים על שום דבר. האם אני באמת מחפשת אחר משהו שלא קיים?

[אולי מחפשת בכל המקומות הלא נכונים].

אני יודעת מתי אני לא בסדר. ולפעמים אני עושה את זה בכל זאת. ואני יודעת שאני יכולה לחנוק ולרצות יותר מידי. לראות דברים שלא באמת שם. שאולי גם לא היו. ואז אני דורשת תשובה חד-משמעית. והיא תמיד משפילה ומעליבה. אבל בראש, מתחבר לי שרק מהמקום הזה אפשר להמשיך הלאה. שכל עוד לא קיבלתי תשובה כזאת, אני נאחזת חזק. חזק מידי.

כל מה שרציתי אי-פעם זה מערכת יחסים אמיתית. כתבתי פעם, שאני נאחזת באנשים כמעט כמו שאני נאחזת בחפצים.

ובכן, היחס התהפך. אני נאחזת באנשים, הרבה יותר ממה שאני נאחזת בחפצים או בכל דבר אחר.

כלומר, במסגרת מערכת יחסים רומנטית. בכלליות, אני די סולדת מאחיזה מוגזמת. אבל משהו בדינאמיקה של מערכת יחסים משנה אותי לגמרי.

אין לי שום פחד מדחיה. אבל פרידות שוברות אותי. שינויים גדולים, טוויסטים, השוואה בין עבר להווה ומחשבות על העתיד. קשה לי לשאת את זה.

אני מתחילה להבין שהתחלה של קשר לא מרמזת על דבר. יופי שהיה טוב. הנקודה היא, שעכשיו לא. מה זה משנה למה לעזאזל? כלום לא משנה.

אחרי כמה זמן, הם תמיד חוזרים. ומצד אחד זה נעים והאגו גדל קצת בניצחון, מצד שני - נוכחתי לדעת שזה לא מוביל לשום מקום, והם בדרך כלל התגעגעו בעיקר לשדיים שלי.

ואז זה מעליב. ומשפיל. ואני כועסת על עצמי שנתתי לאנשים האלה מקום בחיי, שהקדשתי להם איזה שהוא זמן. כי לא מגיע להם.

כן, יש אנשים שפשוט לא מגיע להם.

יהיה לך קשה למצוא בחורה כמוני, שמרגישה הרבה, רוצה חזק ואכפת לה כל כך.

אני יודעת איפה הפאקים שלי - ומנסה לזכור שלכל אחד יש.

אבל אני גם יודעת מה אני שווה. ואני שווה הרבה.

אני פשוט משקיעה את זה באנשים הלא נכונים. סוג של כרוני.

והשקעתי את זה באדם הלא נכון, שוב.

כאן ספציפית, המצב היה קשה יותר - זה לא שפתחתי את הלב וחטפתי סטירה. פתחתי את הלב, הכנסתי מישהו פנימה, וחטפתי סטירה. 

אבל היי, נתתי לחיים צ'אנס. א' המסתורי דיבר על צ'אנסים בפעם האחרונה שהייתי אצלו. וסיכמנו שצ'אנסים הם חלק אינטרגלי בהתפתחות האנושית.

אני לא רוצה לכתוב פוסט על כמה שהסמס המפגר הזה לא הגיע לי.

אני כותבת פוסט על זה שאני שווה הרבה יותר מזה, ואני יודעת את זה. 

ואם אתה לא רואה, או שלא בא לך לראות, או תהיה מה שתהיה הבעיה המחורבנת שלך - היא שלך. לא שלי.

אני כועסת על עצמי, שהגעתי לאותו המקום.

עוד פרק נגמר,

הלאה למחוזות ירוקים יותר.

Unjustifiable existence.

I hope you enjoy this.