נמאס לי מהרצון חסר הפשר הזה לזוגיות.

אין לי כוח לחשוב על מאיפה הוא נובע ומדוע בדיוק. פאק דיס שיט.

אני מנסה להבין היכן עוברים הגבולות שלי, מה אני מוכנה לתת ומה לא.

וזה עדיין מוזר לי, לא לתת הכל. כי זה או הכל או כלום, תמיד. 

ועכשיו.

בלי הטוטאליות,

מה זה זה?

החיים הם משא ומתן? ממתי, ומדוע לא עודכנתי?

[מכבה פלאפון וסותמת אזניים. מה הפלא?].

אוטוטו תקופת מבחנים.

ואז, או אז.

אני לוקחת הפסקה קצרצרה מהחיים,

והולכת להתערפל קלות [טוב, קלות פלוס] באמסטרדם,

ולהנות ולצחוק ולפתוח את הלב.

זה לא שאני לא מאפשרת לעצמי לעשות את כל הדברים הללו גם כאן.

[או שמא?].

אבל אתם יודעים,

עכבות עכבות. דברים לעשות.

טוב.

מעולם לא פסלתי את האפשרות

שאני מחפשת משהו

שפשוט לא קיים.

אני אומרת

שזה כל כך פשוט

כשזה בסרט

אני אוהבת

רק איתך לשבת

מול המסך הזה שבקולנוע.