או: אני פשוט לא מצליחה להבין.

ביום חמישי, החלטתי לבטל הכל. דאגתי להחליף את המשמרת בעבודה עוד בתחילת השבוע, ועל הלימודים החלטתי לוותר [ואנשים שאמרו לי משפטים מגוחכים כמו 'אבל הלימודים הם בשבילך' - dudes, פרופורציה. לא פרשתי מהתואר, לקחתי יום חופש. תשחררו].

הגעתי הבייתה ברביעי בערב, אחרי יום שצורך קיומו מוטל בספק [כרטיס אשראי הפסיק לעבוד אחרי שעליתי על המונית וביקשתי שיעצור בכספומט, ואחרי שזה איכשהו נפתר הודות לבחור מהעבודה, נקרעה לי הנעל. וכל זה, לפני 6 בבוקר] ו-6 שעות חזרות שנמשכו עד חצות. ישנתי 12 שעות - הייתי פשוט גמורה. התעוררתי באיזו שעת צהריים הזויה, וקבעתי להיפגש עם חברה בלנדוור ברוטשילד. גם לאכול צריך.

החברה הזאת היא אחד האנשים האהובים עלי בעולם.

הכרנו בקורס בצבא, נזכרנו שעברנו טירונות משותפת והעברנו חצי מהשירות יחדיו.

שתי סימנים לחברות אמת:

+ היא אומרת לך כשיש לך משהו בשיניים.

+ אנחנו יכולות לא להיפגש שנה [מה שקרה כשגרנו באזורים שונים בארץ], וכשניפגש זה כאילו שדבר לא השתנה. שתינו מתגוררות בת"א עכשיו, מה שהופך את הכל לקל יותר. העיקרון עדיין עובד - לא נפגשות חודשיים, מבלות יומיים ביחד, הכל בסדר כפי שהיה תמיד. 

אז ישבנו לנו בלנדוור, אכלנו ודיברנו ושתינו מיץ גזר וקפה. נדמה שהעולם בחוץ לא קיים. לא צריך שום דבר כרגע.

אחרי כן, החברה שאלה אם אני רוצה לבוא אליה, ובאתי בשמחה. היא בדיוק עברה דירה בתוך פלורנטין, והדירה החדשה שווה אף יותר מקודמתה. 

לפני שהגענו אליה, עברנו בחנות לציוד אמנות ומלאכת יד. היא קנתה צבעי עיפרון ואני קניתי ספריי צבע. ראינו בחור חתיך שנראה כאילו הרגע יצא מסרט ותלינו כובעים מיניאטורים על דמויות מעיסת נייר. היה מצחיק.

בהמשך אותו היום, בשעות הערב, החלטנו להתארגן ולצאת לסיבוב פאבים בפלורנטין. 

הבחור שלה לא סגור על עצמו - למרות שהיא לא באמת יודעת מאחר והם לא דיברו על זה. היא חוששת לדבר איתו על זה.

לא מבינה למה. כלומר, אני מסוגלת להבין ממה נובע הפחד, אבל זה מעולם לא עצר אותי מלדבר עם מישהו על זה, כי אני לא יכולה להתמודד עם חוסר הידיעה וההישארות חסרת האונים הזאת באוויר. אני בן אדם שצריך לדבר על דברים ולדעת מה קורה, לשים את הקלפים על השולחן ולהתמודד עם זה. אם הצד השני לא מסוגל לזה, או לא מעוניין להסתכל על מה שיש בינינו ולהגיד מה זה, כנראה שזה לא זה.

אז, היא בסרטים קלים על הבחור ובמשבר גדול כתוצאה מטראומה שמכה בה חזרה. אני מרגישה ריקה, מעטפת שלא יכולה להכיל את הגוש הלא אנושי שכל המחשבות שבתוכי יוצרות. וביחד, אנחנו יושבות אצלה על הספה כמו קליפות, שותות תה מרווה, מתכרבלות עם משיח החתול הלוהט, ותוהות מה בהם, בחיים. ולמה בכלל צריך את כל זה.

ואז התגבשה ההחלטה שצריך לצאת, צריך למלא את הריקנות הזאת איכשהו. ובשכונה יהיה לנו כיף.

התקלחנו, עטינו בגדים שממש לא מתאימים לחורף שבחוץ, ויצאנו - מקוות להרגיש איך השכונה עוטפת אותנו ומשכיחה מאיתנו הכל. לפחות להערב.

היינו בחוץ כל הלילה. 

הפרט הקטן ששכחתי להוסיף כאן, הוא שעבדתי בשישי בבוקר. משמרת בוקר מתחילה ב-6 ומשהו.

אז עברנו מפאב לפאב. בתחנה האחרונה שתיתי קפה [בזמן שכולם סביבי עוד נשפכו עם אלכוהול ושיחות על סמים] ועליתי על אוטובוס לעבודה.

לא הרגשתי עייפה.

לא הרגשתי כלום, חוץ מקור.

ישבנו שתינו על הבר, היא שלפה סיגריה וסיפרה לי משהו ממש נורא שרודף אותה. היו לה דמעות בעיניים וחיבקתי אותה חזק.

בהינו באוויר וחוסר היכולת שלנו להתמודד עם החיים בנקודה הזאת נהפך לבולט מידי. הזמנו עוד שתיה.

באחד הפאבים נכחתי לראשונה בקטטת ברים אמיתית. לא באמת מרגש, אבל נכון עובדתית.

באותו המקום, בעלי המקום ישב איתי ועם החברה, וכן הבחור האחראי על המוזיקה בכמה פאבים באזור.

אחראי המוזיקה [או מה שזה לא יהיה שהוא עושה] היה שיכור ולטענתו, לא מסטול. הוא ישב לידי ודיבר איתי על דברים שאני ממש לא זוכרת, במן רצף שבור של מסטולים שיכורים. ואז הוא נישק אותי. וזה שבר את הקור ואת חוסר העניין המצטבר שלי רק לרגע.

כשעזבתי את הנקודה האחרונה בסיבוב שלנו, יצאתי לאוויר הקפוא של לפנות-בוקר. זו השעה הנוראית ביותר לצאת החוצה.

מה גם שהייתי עם ג'קט ה[דמוי]עור שלי, בלי מעיל גשם כלשהו, כיוון שלא יצא לי לעבור בבית כל אותו היום. 

קר בחוץ יותר משקר בפנים, בתוכי. זה כל כך מעודד.

הגעתי בדיוק בזמן לתחנה, האוטובוס הגיע דקה אחרי, ועליתי על הקו המוקדם לעבודה יחד עם כל פועלי הניקיון של רמת החייל.

האוטובוס רק הריח נקי.

עברתי את משמרת הבוקר, ביקרתי את אבא בבית חולים ולקחתי מונית הבייתה. 

התקלחתי ושטפתי את היומיים האחרונים ממני. נרדמתי לכמה שעות וישנתי כל כך טוב. אני חושבת שחלמתי הרבה.

הבחור הסטלן מיום חמישי התקשר אלי ושלח הודעה. פשש. אולי לא כזה סטלן אחרי הכל.

קבענו להיפגש במייט בלינקולן, הוא כבר היה שם בכל מקרה - משהו עם הקמת סאונד למשהו משהו. ולשם שינוי, לא בפלורנטין.

הלכתי ברגל. כל כך התגעגעתי לזה. חייבת להמשיך לזוז.

כשהגעתי, הוא אמר לי בדיבור השיכור-סטלן-שבור שלו, 'מאמי, מה המצב? שומעת, ידידה טובה שלי התקשרה אלי עכשיו. קוראים לה אנה. היא מה זה מהממת'. 

אני: "...אוקיי".

הוא: "קיצר, היא יצאה מאיזה דייט מעפן, נשמעת מבואסת, אז נראה שתהיה לנו אורחת סבבה?".

אני: "...או..קיי".

הייתי צריכה פשוט ללכת באותו הרגע.

אני מבינה שאתה רוצה לרצות את כולם, אבל תבין - אי אפשר ולא צריך לרצות את כולם. ואם קבעת משהו בכלליות, היית צריך להגיד לה שכבר קבעת משהו ושתשמח לראות אותה אח"כ. או להתקשר אלי ולהגיד שלא מתאים, שזה גם בסדר. אבל לשבת בין שתינו, להגיד לה כל הזמן שהיא מהממת ולהתרברב בזה שאתה יושב בין שתי בחורות בפאב - אתה צריך להיות חתיכת אידיוט חסר מודעות בשביל זה.

היה עלוב. השתעממתי למוות.

על קירות השירותים, המחופים בלוח, כתבתי בגיר 'הדייט המשעמם בהיסטוריה' וחתכתי הבייתה. 

ובמילותיה של שותפתי לדירה - טפו על פלורנטין. bad karma.

א' המסתורי אומר שלהגיע למסקנות זה מטופש. אבל א' המסתורי חושב שכמעט כל דבר מטופש.

'ולאילו מסקנות הגעת אתה לאחרונה?'

'אני לא מגיע למסקנות.'

'למה בעצם?'

'כי זה טיפשי.'

'אז איך אתה לומד?'

'אני חי את החיים.'

'ומהם אתה מסיק מה שצריך להסיק, לא?'

'מסקנות זה טיפשי.'

ועל כן - א' המסתורי. פשוט לא מבינה אותו, אבל נורא רוצה להבין.

ואני בכל זאת מגיעה למסקנות, מטופש או לא. 

חזרתי למסקנה ישנה, שפעם האמנתי בה יותר. 

אם הריק שבתוכי אוכל אותי ומשתלט, אין שום סיכוי לראות משהו מעבר לזה. מה שאומר שאין מקום רגשי לעוד אנשים בפנים, או בכלל, להתמודדות שוטפת.

פעם ניסחתי בצורה די פשוטה. 

לא חצי ועוד חצי שווים אחד, אלא אחד ועוד אחד שווים שניים. והקשר שיהיה בריא לי הוא השני. השאלה היא, האם סוג קשר שכזה קיים בכלל.

אני חושבת שאלך לחשוב על זה, 

בין ארוחת צהריים עם ידיד

לבין משמרת מוצ"ש בעבודה.

אני יודעת איפה אני

לא צריכה להיות.

עדיין לומדת. צריכה לצאת מהאפטיות הזאת שתקפה אותי.

שומרת על עירנות כדי לא לזרוק את החיים שלי לעזאזל

מחייכת as I do so.

ויש עוד למה לחכות.

כן, קצת מעבר לתקוות הגבוהות שלי

נחה לה הציפייה, ואני כמעט מוצאת אותה. 

בכיוון הנכון.