רגע לפני נשיקת חצות, החלטתי לכתוב קצת על שנת 2011 ועל החידושים וההמצאות שהביאה לחיי.

פתחתי את השנה בארה"ב. הייתי אמורה להתחיל ללמוד, אך צלו של ג'ון ריחף מעלי וכל העניין הבלתי פתור בינינו העיב על חיי ומצץ כל טיפת אנרגיה שנותרה בי [בצורה לא סקסית בעליל]. אז, ביטלתי את הלימודים שבוע לפני, ועוד באותו השבוע קבעתי פגישה לויזה, קיבלתי ויזה, קניתי כרטיס לארה"ב וטסתי, עם כל מה שיש בי. והיה בי הרבה.

יומיים ארוכים עברו עלי עד שהגעתי לסיאטל, המקום ששינה את חיי. נתקעתי בנתב"ג שעה [בגלל סופות שלגים באירופה], הבנתי שפספסתי את כל הקונקשנס שלי. הגעתי לאמסטרדם, נתקעתי בסחיפול עם שאר אירופה [סופות שלגים ארורות]. במשך 6 שעות ניהלתי שיחה משעשעת עם זוג אמריקאים מבוגרים, פנסיונרים שמנצלים את זמנם וכספם לטייל בעולם - ואמרתי לעצמי שיום אחד, אעשה את אותו הדבר. 

11 שעות טיסה חלפו, עם שתי כוסות יין אדום ושינה נעימה [ודאבל סיט! המושב לידי היה חף מישבן אדם! WIN]. מצאתי עצמי בשדה התעופה בדיטרויט. מקום רקוב. Homeland Security ימח שמם, עיכבו אותי בגבול, רוקנו לי את המזוודה, מנעו ממני שיחת טלפון הבייתה והטיחו בי האשמות שווא. אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם, רועדת מקור וחרדה, חושבת לעצמי שאם אני אכן מאמינה בסימנים [ובמה מאמינים בחיים האלה בכלל?], כל הסימנים זועקים לי לקחת את אחוריי הקפואים חזרה לארץ. אבל אני במשבר אמונה, אז שיזדיינו הסימנים. באתי לכאן לראות את ג'ון, ואראה את ג'ון ויהי מה. [בא לי לכתוב 'ביי הוק או ביי קרוק', אבל זה מרגיש קשיש למדי. לא ש'ויהי מה' מביא בשורה צעירה לפוסט. נו שוין]. 

התמודדתי בגבורה ובקור רוח יחסי עם זוללי הדונאטס, הורדתי אותם מהגב שלי, ונכנסתי לארה"ב. החקירה הזאת נחרטה לי עמוק בתודעה. זה עדיין מזעזע אותי כשאני חושבת על זה.

ביליתי את הלילה בשדה התעופה הרקוב והקפוא של דיטרויט, מתכרבלת מתחת לשמיכה שעובד 'דלתא' הביא לי, מפנטזת על סטארבאקס ומשתוקקת להגיע לסיאטל ולהראות לג'ון ש-I mean business. ושאני אוהבת את הטיפשון הזה.

כשכבר נחתתי על אדמת סיאטל, התקשיתי להאמין שזה אמיתי. עברתי כל כך הרבה חרא כדי להגיע לשם. השנה שעברה עלי לפני כן [כשהכרתי את ג'ון ונאלצתי לעזוב], הייתה בלתי נסבלת. ועברתי אותה, עם החולמנות, האובססיביות, ההרגשה שאני הולכת לאיבוד באיזה עולם פנטזיונרי. עם המשמרות הקשות, עם החיסכון הקפדני, עם הלב השבור שאכל אותי מבפנים ולא הניח לי. הצלחתי לנצל אותו, הצלחתי להפוך את הצער שלי, את הכפייתיות הנוראית שלי, לדלק-על. 

ביום האחרון של 2010, הסתובבתי ברחובות סיאטל, אותם רחובות שחרשתי עם ג'ון - הוא על אופניים, קפוצ'ון אדום וג'ינס כהה [זה האימאג' הנצחי שלו בראש שלי], ואני לידו עם האולסטאר הירוקות שלי [שנראות ומריחות בערך כמו הודו היום], מכנס קצר וגופיה - ולקחתי נשימות עמוקות מהשנה המפרכת הזאת. מעניין אם הוא זוכר אותי כך. מן ילדת קיץ שזופה עם שיער מטורף וביטויים מוזרים בעברית. שנה ושלושה חודשים אחרי כן, כששבתי לסיאטל, הוא ראה את העגיל באף ואמר לי בעברית שבורה ממבטא אמריקאי - "תתחדשי" ["תידקשי"]. לא יכולה לתאר כמה התרגשתי.

אז לפני שנה הגעתי לאיזו מסיבת סקייטרים הזויה בסיאטל. משהו לא חוקי בעליל, להקות Pאנק, כולם מקועקעים ומסוממים, כולם מגניבים, הבירה זולה, האקסטות עפות ואנשים בעקבותיהן. ג'ון היה שם עם חברה שלו [וזה כבר סיפור ארוך אחר], התנהג כמו תינוק מגודל [ומסטול מהתחת]. נישקתי את אחד החברים שלו בחצות ו-6 דקות, משום שלא מצאתי את המקום. 

חזרתי לארץ בתחילת 2011, נטולת ג'ון, משכנעת את עצמי שאני בסדר גמור. אבל, אני לא. אחרי חודש ג'ון יצר קשר ואמר שחבל שלא נישקתי אותו כשהייתי שם. 'אם היית מנשקת אותי, לא הייתי מסוגל לעמוד בפנייך'. #דברים שלא אומרים לבחורה אחרי שהיא טסה בשבילך לחו"ל וחזרה הבייתה כי יש לך חברה שלא נפרדת ממנה. תודה.

סוף 2010 סימל עצמאות. להחליט בעצמי לבטל את הלימודים, להפסיק לדאוג מה יגידו ההורים [והם אמרו הרבה, לא לדאוג], לקחת את חיי בידי עד כמה שניתן ולהחליט שאני הולכת בעקבות הלב שלי - היה חדש לי. חדש ומרגש. לא מתחרטת על כלום. להיפך, אני גאה בעצמי.

2011 התחילה במעבר חד מלב פתוח ללב נעול, אבל גם הייתה שנת ביטוי העצמאות שגיליתי בסוף השנה הקודמת לה, וכן שנה של גילויים נוספים.

בקיץ, עברתי לת"א. צעד משמעותי [וקשה, וקל, ונכון] עליו אני מברכת לפחות פעם בשבוע.

הרבה לפני כן וחודש אחרי ששבתי ארצה, בערך בפברואר, החלטתי שבא לי לעשות משהו שונה [פשוט כי עד אותה נקודה, חיי היו קו ישר לחלוטין. רייט] כדי לצאת מהבלוז שנכנסתי אליו, הלכתי לאודישן להצגה. חיכיתי לחווית האודישן עצמה, לא ממש חשבתי מה יקרה אם אעבור או לא. זה היה אודישן להצגה 'מונולוגים מהואגינה', במהלכה נתבקשתי לזייף אורגזמה [ממש כמו בסרט הפולחן ואחד האהובים עלי, When Harry Met Sally]. ועשיתי זאת. 

במהלך האודישן פגשתי במחזאית צעירה והתפתחה בינינו אחלה שיחה. לפני שאספתי את היכולות האורגזמיות שלי הבייתה, היא סיפרה לי שכתבה מחזה ושאלה אם אהיה מעוניינת להשתתף. פשוט כך. לאחר שביררתי כמה פרטים, ועיוורת מן ההצעה המדהימה, הודעתי שאני בפנים.

לא היה לי מושג כמה שכבות החוויה הזאת תקלף ממני. ולא הייתי מוכנה לזה, בכלל.

ההצגה עסקה בהתעללות וטראומה. את המונולוג שנשאתי שם, כתבתי בעצמי. הבמאי, שמאוחר יותר התגלה כפסיכוטי בעליל, פרגן לטקסט ואמר שהוא "שחקן 50 שנה ולא קורא טקסטים כאלה". הסדרתי את הנשימה והודיתי לו, נבוכה נוכח העובדה שאני יושבת על יד המחזאית שכתבה את המחזה [ושהחזירה לי מבט שבאמת מנסה לפרגן. הערכתי את זה].

המונולוג מבוסס על דברים שאני עצמי עברתי.

המונולוג גרם לי לחשוב. 

המונולוג הזה, שהמילים שלו צרובות בי גם כיוון ששיננתי אותן וגם דרך חוויות ותמונות, שבר אותי כל חזרה מחדש. 

החזרות התנהלו בצורה שערורייתית, והתהליך הפסיכולוגי שהייתי אמורה לעבור שם השתבש לחלוטין. 

הבמאי המבוגר [שצלילותו התעכרה מזמן - "התעכרה" היא מילה בכלל?] צרח עלינו, קילל אותנו, השפיל והעליב. כאילו שכל האנשים [וספיציפית הגברים] שעשו לי רע כל כך, שפגעו בי פיזית ונפשית, שתרמו לתחושה הכללית שאני לא שווה יריקה, התאחדו לאחד מפחיד וקולני במיוחד, שיכול להיות סבא שלי. שמזכיר לי את סבא שלי, שהתנהג אלי [ולפעמים עדין מתנהג אלי] בצורה דומה להחריד.

היינו בחזרות משך חודשים. זו הפקה עצמאית ולדברים לוקח זמן לעוף. כולם מתנדבים, אף אחד מאיתנו לא קיבל משכורת. כולנו התאחדנו סביב חדוות היצירה ובשם אנשים, בדגש על נשים, שעברו חוויות מאוד לא נעימות בגלל אנשים אחרים וטועים, שלא מגיע להם להיות בחיים שלנו.

כל חזרה נגמרה בצעקות, בכי, ריבי אגו [לא שלי בכלל, אבקש לציין] ושינויים דרסטיים במחזה, במיזנסצינה וכו'. בקיצור, הלכנו במעגלים. זה היה מתיש.

החוויה הזאת חפרה בפצע שלא העזתי לגעת בו. רק בחודשים האחרונים גיליתי שאני מסוגלת לדבר על זה, כמו גם את ההשפעה האדירה של כל הסמטוחה הזאת על החיים שלי. על מי שאני. [ומי אני?].

בגיל 12 הבהבו הפלאשבקים הראשונים, כמו חלום. התעוררתי בפתאומיות, בפאניקה, ולא הבנתי מדוע אני זוכרת דברים שמעולם לא קרו לי. אולי אני משתגעת. אני ממציאה לעצמי זכרונות ומאמינה לעצמי. איזה פאתט. 

לאחר זמן מה שהחלומות סרבו לעזוב אותי, סיפרתי לאמא ואמרתי שזה לא מרגיש כמו חלום. אלו זכרונות. אבל איך זה יכול להיות?

אמא ביטלה את הרעיון במחי-יד והאשימה את חיבתי לסרטי אימה. המחשבה שאאלץ לוותר על סרטי אימה, אכזבה אותי קשות.

הפלאשבקים-חלומות המשיכו, ונשבעתי לאמא שאני כבר לא צופה בסרטי אימה. לא הייתה לי טלוויזיה בחדר, היא ראתה בעצמה שאני מנסה להימנע מהם. היא אמרה לי שאלו אכן זכרונות, והכל נכון. ביקשתי ממנה שתספר לי מה קרה, וכשהיא סיפרה את זה התחלתי לבכות, והיה לי קשה להפסיק.

אחת הסיבות לבכי הנוראי הזה, היא שהבנתי שחיי באותה הנקודה לא היו כל כך שונים ממה שאמא סיפרה.

פסיכיאטרים אומרים שאם עברתם טראומה כתינוקות ולפני הגיל בו מתחילים לצבור זכרונות, תזכרו אותה למרות זאת.

ואני זוכרת.

אני זוכרת את הפנים. אני זוכרת את הבהלה שאחזה בי. אני זוכרת איך נעלו אותי מחוץ לבית, איך הכו אותי וסטרו לי ותפסו את הפנים שלי חזק מידי. אני זוכרת שצרחתי, אני זוכרת שהוא שאל אם אני רוצה עוד. 

ואז, במשך כמה וכמה שנים, המצב חזר על עצמו עם אנשים אחרים. אנשים שאמורים להיות משפחה. דעו לכם - קשר דם זה כלום. זה ריק. משפחה מורכבת מאנשים, לא מדם. 

השנים הללו עברו עלי ועל משפחתי הקרובה [אמא, אבא ואחי המסכן שכנראה הכי נדפק מכל הסיטואציה] בגיהנום מתמשך.

אני ואחי הוגבלנו לחדרים שלנו בלבד.

אסור להזמין חברים הבייתה [ולעיתים, חברים שהעזו לבוא, גורשו לביתם בצרחות. מיותר לציין שכולם בכיתה רוצים להיות חברים שלך אחרי זה].

אסור לשחק, אסור "להרעיש" [לדבר טיפה יותר חזק מהרגיל. מזכירה לכם שמדובר בילדים בגילאי בי"ס יסודי וגן].

קללות עפו בבית כמו האקסטות במסיבה בסיאטל, מכות שהופנו כלפינו וכלפי אמא שלי, משטרה ביקרה אצלנו לעיתים [ולתיק הפלילי של סבא שלי, היי]. המתח בבית הצטבר ושינה מצב צבירה למוצק. שום דבר לא יכול לשבור אותו, אין מרפא, אין חמצן.

אז מה כל זה משנה בכלל?

ובכן, בשנת 2011 ["בזמנו"] נכנסתי לנבכי ה-BDSM. עוד משהו שהמונולוג גרם לי לחשוב עליו. 

חשבתי שאולי כך אמצא את מקומי בעולם, אולי לשם אני שייכת. לא ידעתי הרבה, רק שזה מרגש אותי.

כשהתחלתי לעבוד על המונולוג, התחלתי לנתח את אהבתי לצד האפל. מוות תמיד משך אותי, רציתי להרגיש את השליטה שלו ולעשות לה ילדים.

לכאורה, היה נדמה שה-BDSM מספק מענה לכל ההרגלים, הפאקים, השריטות והאהבות שלי. כמה נוח.

אני יכולה להישלט בצורה טוטאלית, אני יכולה להתמסר בעוצמה האמיתית שתמיד רציתי בסתר לבי ומעולם לא העזתי לבטא במילים [כי אז יגידו ש'אין לי כבוד עצמי'. וחששתי מזה. עזבו שזה בכלל לא קשור], אני יכולה להגשים פנטזיות אפלות, אני יכולה להיות זונה, אני יכולה להיות אלילה, אני יכולה לעשות מה שאני פאקינג רוצה. מדליק, הא?

בשלב מסוים הבנתי - יותר נכון, הנחתי ואני עומדת מאחורי ההנחה הזאת - שאהבתי לסטיות כאלה ואחרות כנראה נובעת מהחוויות שעברתי.

העובדה שאני צריכה להתמסר, להנמיך את עצמי, כדי להיות שייכת. יש לי בעיה רגשית. אני לא יודעת לאהוב כמו שאני יודעת להעריץ. אני מרימה אנשים מ-0 ל-100. אני בונה סביבם עולם, אני נותנת להם הרבה יותר קרדיט ממה שמגיע להם. אני מעריצה אותם. ואם אני לא מעריצה, אני לא באמת אוהבת. וכנראה שגם אם אני מעריצה - זו לא בדיוק אהבה. זו אהבה מטורפת וחסרת בסיס מציאותי. זה לא בריא לאף אחד ומערכת יחסים וודאי שלא תצא מזה.

אני חושבת שהכל הבלים בסוף. אני רוצה לחזור הבייתה ללב אוהב ולידיים אוהבות - ורק את זה אני לא מצליחה לעשות.

כל עניין המונולוג, הזכרונות שהוא עורר בי והניסיון לנתח את משיכתי ל-BDSM, הובילו אותי למסקנה שמאז ומתמיד הרגשתי תלושה. לא שייכת לשום מקום. בבי"ס היה לי רע. בבית היה לי רע. עם עצמי היה לי רע. והכל היה הרבה יותר חזק ועמוק מתהפוכות נפש של גיל ההתבגרות. זה היה דיכאון, הכי בוער, הכי הארדקור. וכל הזכרונות הללו ישארו איתי לנצח.

עברתי תקופה די ארוכה של סיוטים נוראיים. היו כמה קבועים. אני יוצאת מהחדר וכולם מתים. אני יוצאת מהחדר וכולם מנסים להרוג אותי. אני ומשפחתי בורחים מאנשים שמנסים להרוג אותנו. אני נחנקת למוות. אין לנו בית. הכל מתפורר, שום דבר אף פעם לא יציב. 

לא העזתי לדבר על זה. בכיתי הרבה, ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, אבל לא העזתי.

ותעוזה היא הכל בחיים האלה.

תעוזה ואהבה.

לא נרשמו סיוטים מאז ספטמבר 2011. באותו החודש, היה לי סיוט שערער אותי לגמרי. חלמתי על התעללות, מכות. הכל היה מעורפל. קיבלתי מכה חזקה בראש, מעל העורף. התעוררתי לאט, שיתוק השינה עוד לא עבר ולא יכולתי לזוז. התעוררתי בוכה. מעולם לא קרה לפני כן. שמעתי את עצמי ממלמלת 'לא, די'. המקום בו קיבלתי את המכה כאב נורא. שכבתי במיטה לפחות עוד חצי שעה, מתייפחת בהיסטריה ומנסה לעכל את העובדה שהכל היה רק חלום. 

בשנת 2011:

+ לא לקחתי פרוזק.

+ היכולת לזכור חלומות הטשטשה משמעותית משום מה.

+ התנתקתי מג'ון.

+ נפסקו הסיוטים [לבינתיים, ואני מקווה שימשך כך].

+ התחלתי אוניברסיטה.

+ עברתי דירה!

+ שיחקתי בהצגה ואף כתבתי טקסט [ההצגה תעלה שוב בקרוב, עם קאסט קצת אחר. המונולוג שלי עדיין שם].

+ עשיתי דברים מטורפים בשיער.

+ גיליתי את NOX. וואו.

+ הוספתי חור נוסף בכל אוזן [ואוזני השמאלית עדיין זועפת למדי].

+ התמסרתי כמעט.

+ ביקרתי בארה"ב.

+ ביקרתי באמסטרדם.

+ הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להרבה יותר משחשבתי.

הסבתי לעצמי גאווה, על אף הטעויות שבדרך.

אני מנסה להשתחרר מהזכרונות שרודפים אותי כל כך, הופכים את החיים למסטיק נמתח ונמרח ולא נותנים לי לפרוח.

אני מנסה להשתחרר מפחד נוראי מכישלון. אני לא כישלון. מה גם, שלעיתים כישלונות הם לגיטימיים. [אני יודעת לשנן מנטרות כל כך טוב. וגם מונולוגים, מסתבר].

הספקתי די הרבה ב-2011, לא זוכרת הכל בשלוף, אבל הושפעתי לעומק מחוויות ממש מדהימות [או ממש מזעזעות, נתון לפירוש]. 

פגשתי אנשים מרתקים לרוב. בכלליות, אנשים מרתקים אותי. אנד ייט, יש סיבה שאני עובדת עם מסכים [כדי שאנשים ימשיכו לרתק אותי].

לשנת 2012, ובכלל לחיים,

אאחל לכם תעוזה.

תעוזה ואהבה.

[אם אפשר גם קצת כאן, בכיוון הזה - תודה].

הכנתי עוגיות gingerbread. 

כולן חוסלו על ידי השותפים!

המטבח הריח כל כך טוב. אני מקווה שהשנה הזאת תריח טוב.