זה לא שכל ההתחלות קשות. זה הסוף שלהן, שקשה.

התחלה של מערכת יחסים, היא התקופה האהובה עלי במערכת היחסים.

ואולי לא היו לי מספיק כדי באמת לקבוע, אבל ממה שנראה לי. בחודשים האחרונים כל כך הרבה דברים קורים, מתחילים ונגמרים לפני שאני מספיקה לנשום בצורה סדירה שוב ולזכור איך הגעתי לכאן, והתקופה ממש לפני שזה נגמר, כל כך טובה.

ואז זה נגמר.

כשאתה רואה אותי בפעם הראשונה, בין אם במציאות או בפייסבוק [ואני מתייחסת אליהם ככמעט שווים כרגע למרות שהם שונים בתכלית], אתה נאחז בי בצורה סוחפת לחלוטין. ואני נסחפת. אתה יודע שאני סאקר לעוצמות הרגשיות האלה. 

אני רק פלקט רומנטי עבורך.

אני עונה על איזה שהוא צורך רגעי.

אולי כולנו רק עונים על צורך רגעי.

כל צורך הוא רגעי?

תופעה ממש מתישה לאחרונה -

בנים, שדרכם להתחיל איתך בשנית [במקרה הטוב. בדרך כלל זה כבר בחמישית] היא בצורת הומור יהיר נוסח: "אז, את בטח תוהה לאן נעלמתי לך כל הזמן הזה".

dude, זה, איך להגיד במילים עדינות, רחוק מהמציאות? כן. 

חי בסרט? קצת.

זו לא הדרך להתחיל. זו הדרך להרגיז. הצלחת, ברכותיי.

בימים האחרונים, אני ממש מותשת.

גם פיזית, גם נפשית.

יש הרבה אנשים בחיי שממש לא תורמים. ולו רק הקאט בחיים היה קל כמו הקאט בפייסבוק.

-

אנחנו יושבים על הספה ומדברים. המתח מתעבה ונערם סביבנו ובינינו, וסכין כבר לא תצליח לחתוך אותו.

שתיקה, גיחוך. אני מביטה הצידה, מרגישה אותך מסתכל עלי ומעודדת את עצמי לזוז. אבל לא זזה, כוסות היין עלו לראש מזמן, אבל הראש נשאר באותו המקום העיקש והקפוא שלו. ואגב קפוא, אני קופאת. אתה בחור כזה, שהחלונות שלו תמיד פתוחים. 

פתאום, חושך. המנורה נשרפה [הטיימינג הנדיר בעולם, אמיתי לגמרי] ואנחנו נשארים בחשיכה, צוחקים במבוכה [על הטיימינג הנדיר בעולם!].

'אתה רואה משהו?', אני שואלת, ואתה עונה שבערך, לא ממש, איפה את? מושיט יד ונוגע בי. אה, הנה.

סוף סוף, אתה נוגע בי.

זה בסדר. אני נושכת רק ברשות.

אני עולה עליך לאט והידיים החזקות שלך עוטפות אותי.

אני מנשקת אותך, מאמצת אותך אלי, ואתה מחזיר נשיקה מהוססת בהתחלה ואז מתאים את עצמך אלי.

איפשהו, אני יודעת שאת מספר הפעמים שנקלעת לסיטואציה כזאת, אפשר לספור על יד אחת. 

הדקות עוברות, ואתה מנשק אותי עמוק וזה נפלא כל כך.

אני מושיטה ידיים אחורה ופותחת את רוכסן השמלה שלי. אני בלי חזיה, ואני פותחת את הרוכסן לאט, נהנית מהציפיה שלך. 

רק אל תוריד את הידיים שלך ממני.

הגוף צריך שיגעו בו, אתה מבין? אני חוששת שלא אמצא הכלה לנפש, לעולם, אצל אף אחד. ומהנקודה הזאת אני מנהלת את חיי, ובגלל זה הכל נראה ככה.

בגלל זה, ובגלל הרבה הנחות שגויות אחרות. אני מחכה שהחיים יפתיעו אותי. אני יודעת שהיום זה לא יקרה, הם לא יפתיעו אותי עכשיו.

אבל את הגוף אפשר להכיל. אתה יכול להכיל, עם הידיים האלה. תתפוס אותי.

הלילה אני לא נופלת.

זה מן מתח שנשאר,

גם אחרי שלא נשאר ממנו כלום.

-

אתה יודע מה חשבתי?

שדווקא כשהסקתי מסקנות נוראיות על המצב הנוכחי,

הגעת אתה

כדי לשנות הכל. לא באמת במטרה הזאת, אבל כך יצא.

אתה קולט?

לרגע הרשיתי לעצמי לחשוב בצורה האוורירית המגוחכת הזאת

שדברים שקורים נועדו לקרות,

והם קורים משום שנועדו לקרות.

לא,

לא.

זה לא נכון, זה לא באמת עובד ככה. זה תירוץ קלוש שמעלה חיוך. 

ואני לא מאמינה,

במה שזה לא יהיה.

ואתה יודע מה?

גם לא בך.

רגע היסטורי.

צבעוני שחור - לך

זוכרים שכתבתי כאן כמה פעמים

על 'צבעוני שחור'?

השיר "לך" מתוכה, 

שאת המילים כתבתי כאן כמה פעמים

מצורף ממש בקישור למעלה.

חברים, השיר הזה יקר ללבי

ממש קלאסיקה מבחינתי.

זה בערך הדבר הטוב היחיד שיצא מאופרת הרוק הזאת.

השיר הזה תמיד אהוב.

המילים:

לך, הדרכים קוראות אליך, לך

לך חפש את המחר שלך

איתי אתה נתקע ללא מוצא, לך

לא מתכוון למטרה שלך

אני רוצה אותך ורק אותך

לא צל שטוח ומותאם אלי

לא ילד שקשור בחוט אחרי

אני רוצה אותך ורק אותך

אז תנער את האבק, וסע

חפור עמוק בשורשים שלך

כאן נעלמו הנעורים בך

כמעט