הגעתי למסקנה שכמות הניסיונות לשכנוע עצמי לא משנה. דברים לא ישתנו אלא אם אטפל בהם.

כשזה מגיע לשלב הקריטי בו אני לא יכולה לנשום או לישון, אני הולכת ברחוב כמו זומבי.

אני אוהבת להסתכל על אנשים, בדרך כלל. אני מסתכלת על כולם. אני אוהבת לראות פרטים, צל, הבעות פנים. זה מעניין אותי.

אנשים נראים לי כמו מיצגים. 

בשלב הזה, אני לא רוצה להסתכל על אף אחד. אני לא רוצה ליצור קשר עין, או שום קשר שהוא. לא מסוגלת לדבר.

אני

לא

מסוגלת

להתבטא

כשאני

ככה.

למה אני ככה?

כתבתי פעם

שזה כמו להסתובב עם שקית ניילון על הראש.

לא משנה כמה אחורר את השקית, לא אוכל לנשום. 

לא משנה כמה פעמים אספור, לעולם לא אגיע לסוף.

לא משנה כמה פעמים אמחה את הדמעות, אאט את קצב הנשימה, ואחרי אנחת רווחה אגיד לעצמי שאני בסדר - אני לא. אני לא בסדר.

ואני הורסת לעצמי הכל.

כנראה שאני שוב נותנת יותר מידי. 

איפה הגבול?

הרי, אם לא נותנים 'יותר מידי', לא נותנים כלום. לא?

איך אפשר לתת במידה?

אכפת לי, ולכן אני עושה דברים אחרים.

אני יושבת ומחכה לנקודת הרתיחה שתגיע, והמחשבה על הנקודה הכואבת הזאת מפחידה אותי בכל פעם מחדש.

היום אני מרגישה יותר טוב.

למדתי, עשיתי פילאטיס.

אמש ביקרתי זוג חברים [חברה חדשה מהאוני' ובעלה לעתיד], והם הראו לי את החלק בארון שלהם שמלא במחוכים, ואת המגירה בחדר השינה שמלאה [והיא באמת מפוצצת] בצעצועים קינקים מדליקים. יחי הבדס"מ השפוי והזוגי.

מסקנות מהסופ"ש:

+ גם אני רוצה GAGים וצעצועים מדליקים.

+ אם אני כבר מפתחת משהו, זה רומן עם eBay.

+ אל תדברי על אנ-סקי. אל תדברי.

+ לפעמים, עדיף להשאיר את הדברים בעלטה.

אני מכבה את האור

ויוצאת

כולם יודעים כבר.

I'm a-dancing with myself.

ואין כמו קליפ ממש מביך כדי לבשר זאת לעולם.