דיי נו, אני חייבת לעדכן.

כל כך הרבה קרה בחודש האחרון, וחוץ מהעובדה שאין לי כוח והשראה אמיתית לכתוב, זו סיבה טובה מספיק להפוגה.

בכל מקרה, הנני.

פוסט קצר שינסה להכיל הכל בנקודות.

בפוסט הקודם, הייתי בת 22, יכולתם למצוא אותי בעיקר בעבודה ובסנטר ובלבי בעיקר כאב.

בפוסט הזה, אני בת 23, אתם יכולים למצוא אותי בעיקר באוניברסיטה, ולבי מלא ושמח מהרגיל.

העובדה שגדלתי בשנה, היא הטריה ביותר מבין המצוינות לעיל.

החלטתי לחגוג השנה את יום הולדתי, בשונה מהשנים האחרונות, והכרזתי על מפגש ספונטני בפאב חמוד באבן גבירול.

להפתעתי, הייתה תנועה ערה למדי של חברים שבאו לשמוח ולהרים לחיים. אני חושבת שזה היה יום ההולדת הטוב ביותר מזה שנים!

אפילו חברה חדשה מהאוניברסיטה הגיעה.

speaking of which, אוניברסיטה היא החדשה השניה ברשימה.

תיאטרון באוניברסיטת ת"א, בדיוק מה שהייתי אמורה להתחיל שנה שעברה וביטלתי שבוע לפני [וטסתי לג'ון. איזו הזייה].

קצת לפני תחילת הלימודים השנה, נכנסתי למן אבל שכזה. התאבלתי על החופש שאני כנראה מפסידה, על השפיות [היחסית] שכביכול הרווחתי עד אותה נקודה, ושעלולה להיסדק במסגרת שתזרוק אותי לעבר שאני ממש לא רוצה להיזרק אליו. אנשים אמרו שזה שונה וכיף, וכתגובה פשוט חייכתי והנהנתי, ולא יכולתי לומר להם שדעתם לא באמת משנה - לא אדע עד שלא אתחיל, ואני בכל מקרה לא מעוניינת להתחיל. אז מה כל זה שווה?

אבל התחלתי. החלטתי ללכת על זה, וידעתי שאם אני הולכת על זה, זה לא כדי ליילל על גורלי האקדמי, אלא כדי לעשות את זה באמת. ללמוד. להנות מזה. להפיק את המיטב.

אני לא משאירה לעצמי אופציה אחרת. 

בינתיים, אני נהנית.

החדשה הראשונה ברצף החדשות, וחייבת לציין - המשמחת ביותר מבחינתי - היא שפגשתי מישהו מקסים.

אנחנו יוצאים כבר חודש. וזה פשוט וקל וכיף וטוב.

הוא פותח לי את הלב ומשמח אותי. אני מרגישה כל כך קרובה אליו.

אני לא יודעת איך מצאנו זה את זה, אבל מצאנו, וזה כאן.

[בעיות פיזיות, דיי לכן].

I can't fool myself, עדיין יש מצבי רוח ואפס אנד דאונז מוגזמים. העצבים שלי משתוללים לאחרונה. אני עצבנית רוב הזמן, על בערך כלום.

ההשראה מעטה בימים אלה, אני עסוקה וקופצת מדבר אחד לאחר בקצב מסחרר.

אבל משהו נפתח,

ואני קצת נושמת,

ומחייכת.

Cut yourself some slack?