Life is beautifull

תמיד זה נגמר..

תמיד זה עצוב. תמיד זה טעות. ותמיד אני טועה.

שוב, ושוב ושוב.

אני לא יכולה להחליט, בעצם, רוצה ולא רוצה, אולי,

לבד או ביחד, איתך או עם מישהו אחר.

האמת. כבר אין לי איך לדבר איתך. אולי יצא לך לקרוא את זה.

אתה בטוח תקרא את זה. אתה תכנס לבלוג הנידח הזה ותסכים לדבר, אבל

בטלפון אתה לא תענה. ולדבר, כמו בני אדם, אתה לא תסכים.

אל תאשים את עצמך. אני לא אאשים את עצמי. אנחנו פשוט אטומים.

נפרד ככה, ונחזור להיות זרים. כאילו אנחנו לא מכירים כבר שנתיים ומשהו...

שנתיים וארבעה חודשים. כאילו לא היה בינינו כלום. למרות שהיה הכל.

ונמאס לי לדבר אל עצמי ונמאס לי להיות עצובה ונמאס לי להרגיש פתטית.

כמו עכשיו

נמאס לי לכתוב ובאלי להגיד. אבל אתה לא שומע. וכמו שאמרתי נמאס לי לדבר אל עצמי.

אז נעזוב וכל אחד ילך לדרכו. ואתה תצא עם אחרות למרות שאתה כבר עושה את זה.

רואה. שוב אתה גורם לי להיות נואשת. ונמאס לי להיות כזאת.

ואפילו כשאנחנו כבר לא ביחד אני עדיין מרגישה שאתה משחק בי. אתה לא מפסיק לצחוק עליי

אפילו כשאנחנו הפכנו לזרים.

ואם בא לך לדבר על זה, כי, שמעתי שזה בריא לדבר על דברים, אתה מוזמן להתקשר.

אני מבטיחה שאני אענה. אז. ביי.