זה קרה כי הבנתי שאני בכלל לא נהנית מסקס.

ז"א, אני נהנית מהכל חוץ מהאקט עצמו. כל האצבעות האלה בכל מקום... אני אף פעם לא 100 אחוז שם, 50 במקרה הטוב.

ואני באמת מנסה... אבל פשוט ריק לי מבפנים. אז אני עוצרת הכל, מסתובבת והולכת לישון.

אני חושבת שזה מעליב אותם, אבל למה שיהיה לי אכפת?

אני ברצינות מעדיפה לשכב על הספה ולראות סדרה ולשתות שוקו מאשר להזדיין.

מה בכלל נורמלי בגיל 20? העולם הזה מטורף.

זה כנראה הכל איזו טראומה פסיכולוגית. אמא לא אהבה אותי. אבא לא היה שם. או משהו מהסוג הזה.

לפעמים אני ממש רוצה שיקרה משהו דרמטי. שמישהו ימות באיזו תאונה נוראית מול העיניים שלי ואני אצרח ואשתגע ואצרח עוד.

אולי אני סתם מחפשת תירוץ בשביל להתחרפן... כל כך בא לי פשוט להשתגע לגמרי כבר וזהו.

לקבל הקלות, כמו בבית ספר ובבגרויות, רק בחיים האמיתיים.

שיהיה כתוב "לא כשירה למציאות", כמו בפטור מצה"ל.

כל הרגשות מתערבבים ובא לך פשוט להקיא הכל, להקיא להקיא להקיא עד שכלום לא נשאר ואז האמת תיהיה שם,

לבנה וטהורה מתחת לכל השקרים ותשחרר אותך מעצמך.

בא לך להקיא הכל על דף. על הקירות ועל השולחן ועל הנייר, ובצורה כזאת שזה באמת יהיה אמיתי ומבפנים, לא להקיא בכאילו

רק כשאתה כנה ואמיתי עם עצמך אתה מבין כמה שבא לך להקיא וכמה שזה קשה, ואתה מנסה, אבל לא מצליח וזה מדכא,

אז אתה מנסה שוב ושוב ושוב אבל אתה מבין שאיפשהו באמצע אתה תמיד משקר לעצמך איכשהו.

אז אתה מנסה להפסיק לשקר לעצמך כבר, אבל איפשהו לשנייה איבדת את זה, והנה שוב זה יצא מזוייף והרגש עדיין בפנים עם השקר.

עם מה לעזאזל הדבקתי אותו לשם, שהוא לא עוזב לי את הדפנות של הבטן?

בוכה, תופסת את הראש שלי, מדמיינת שיחות עם אנשים דמיוניים כדי להוציא את הכל כמו שאני עושה תמיד, יודעת שזה גובל באיזו הפרעה נפשית אבל ממשיכה. מבינה שכל הבעיות שלי נובעות מזה שאני פשוט לא מסוגלת להבין איך מישהו יכול בכלל לאהוב את זה (אותי), ואיך אפילו כשמישהו כבר מצליח אני תמיד הורסת את זה לפעמים אפילו לא במודע. מבינה שאני פשוט שונאת את עצמי למרות כל מה שאני אומרת לעצמי, מסתכלת במראה ובא לי לתלוש לעצמי חלקים בגוף, לא חותכת את עצמי כי זה כל כך אוברייטד. בוחנת את עצמי מכל הצדדים, מורידה בגדים, חולצה, חזיה, תחתונים. מסתכלת. שונאת. רוצה לתלוש. לא עושה כלום. מבינה שאני בורחת מכל דבר, כמו תמיד. מתפטרת כי "הגישה של המנהלים מגעילה" ולא מוכנה שיתייחסו אליי כמו לעבד, על מי אני עובדת? סתם תחפשת תירוצים בשביל עצמי כי "קשה".

כדי לא להתמודד.

כי ככה. כי זה כבר שנים. ואני באמת מנסה לתקן. אבל אני פשוט לא מצליחה. רק רואה טעויות. איפה יכולתי יותר טוב. איפה טעיתי. אם הייתי.

אני רק חושבת בגדול. לא באמת מבצעת.

אני סתם עושה רושם. זה הכל.

אז לפני כמה ימים שתיתי ערק בצורה ממש מוגזמת, אני לא ממש זוכרת מה אמרתי, בטח מלא שטויות

אבל היי, לפחות הצלחתי לישון. התעלפתי יותר נכון, על המקלדת של הלפטופ... אבל גם זה משהו. מזל שאין לי שיחות כדי לעשות משהו טיפשי. 

אני לא באמת ישנה כשאני סגורה בחדר, את רוב הזמן אני מעבירה ב שכיבה במיטה ומחשבות מטרידות וניסיונות להרדם (ללא הצלחה)

בגלל השתייה המופרזת הזאת הייתי בדכאון ואפתיה מוחלטת איזה שלושה ימים

מזמן לא השתכרתי ככה.