חשבתי שזה לא יקרה שאני מהאנשים החזקים שאף פעם לא נשברים
אז הינה אני מודה... גמאני נשברתי
מה שלא קרה לי, מה שלא עבר עלי, עדיין כולם חשבו שאני מאושרת גם אם מישהו ראה אותי בוכה (בעיקר בזמן היסודי) מיד הייתי קמה ומתחילה להשתולל כמו תמיד כאילו כלום לא קרה ,כאילו עבר ואני שוב מחייכת אבל מבפנים? מפנים עדיין בוכה...
אני לא יגיד שרוב החיוכים שלי מזוייפים כי זה לא נכון! גם אם לשניה הייתי עצובה או פגועה אני יכולה לשכוח את זה ולשקוע בזה אחר כך... אני יכולה להנות כל היום עם חברים ולהגיע הביתה ופשוט לפרוץ בבכי...
כן אני מדברת גם על הטיול מים... אני יודעת שההתפרצות שלי לא הייתה במקום, אבל זה היה בטיול ובטיול לא היה לי בלילה את הפינה שלי שבה אני יכולה לפרוק לכתוב דפים על גבי דפים כמו בכל לילה (כן כן אם חשבתם שרק בבלוג יש לי פוסטים ארוכים שלאף אחד אין כוח לקרוא אז טעיתם...) בלילה הייתי עם חברים כי לא רציתי לפספס שניה כי עד הטיול הבט יהיה עוד הרבה זמן =\ בלילה השלישי פשוט לא יכולתי הייתי חייבת לדבר להגיד מה שבא לי את הדבר הראשון שצץ לי בראש אז הוצאתי את זה אולי לא בצורה הכי נכונה אבל זה לא הפריע לי.
אני לא רוצה לימודים , לא מוכנה (נפשית), להתחיל עוד שנה נראלי סיוט! נגמרה לי התקווה האופטימיות לא האמנתי שזה אפשרי אבל כן גמאני נשברתי =\
די! נמאס לי מפוסטים דכאוניים נגמר! לא רוצה! אני חוזרת לכתוב פוסטים שמחים
"אם נחייך אל העולם הוא יחייך אלי" לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
